כהן שראה האבדה בבית הקברות אינו מטמא להחזירה שבעת שקיים מצות עשה של השב (תשיבם) [אבדה] מבטל עשה של קדושים יהיו ועובר על לא תעשה של לא יטמא בעל בעמיו ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה.
עיין במ"מ שכ' שזהו כגירסת רש"י אבל האמת שאין צריכין לכך משום דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה ואין עיקר הגירסא כן, ודברי המ"מ הוא ד' הרמב"ן בחידושיו לב"מ שכ' כדבריו וכתב דבספרים ישנים הגירסא פשיטא מי דחינן איסורא מקמי ממונא וכ' ע"ז הרמב"ן דלפי"ז לא קשה דלרוחא דמילתא פריך אפי' הוי בהשבת אבדה עשה ול"ת וטומאה ל"ת לחוד נמי לא דחי, ולכאורה צריך ביאור מה תיקן הרמב"ן מגירסא זו אם קשה לו על גירסתנו, דאפי' ל"ת גרידא לא הוי דחי א"כ מה הועיל בהגירסא פשיטא מי דחינן איסורא מקמי ממונא דהא עכ"פ לגירסא זו נמי משמע דאי לאו סברא זו הוי דחי, ונראה דהבנת ד' הרמב"ן הוא דכדפריך מי דחינן איסורא מקמי ממונא היינו דעשה דממון א"א לדחות בכל גווני אפי' אם הוא בעידנא ולא שייך לומר דהא בלאו הך סברא הא לא הוי בעידנא דאדרבא הגמ' אשמעינן דאפי' אם הי' בעידנא לא דחי, וה"ה דהוי מצי למיפריך הא לא הוי בעידנא וחד מינייהו פריך אבל כדפריך האי עשה והאי ל"ת ועשה משמע דל"ת לחוד הוי דחי.
והר"ן תי' על קושיא זו דהכא מקרי בעידנא משום שכבר התחיל במצוה של השבת אבדה ודמי למילה בצרעת דהתם נמי בלא פריעה לא קיים המצוה אלא דהוא חלק מהמצוה, וכ' ע"ז הנמוק"י וז"ל אבל הרב ר' יהוסף כתב דשאר מפרשים לא סברי הכי דיכולין לומר דלא דמי למילה דכל שנעשה בה הוא גוף המצוה עצמה וכו', אבל השבת אבדה עיקר גוף המצוה להשיב אבדה בבית בעלים שזהו עיקר גוף כונת המצוה והשאר הוי כעין מכשירי מצוה ודמי למכשירי שאר מצות, שאף שצריך לעיקר מצות נטילת לולב לעקרו מן הדקל מ"מ העיקר הוא הנטילה וכו' עכ"ל, ועל דברי הר"ר יהוסף יש להעיר מהא דאמרינן דרכו להחזיר בעיר מי אמרינן השבה מעליתא בעינן וכיון דלאו דרכו להחזיר בעיר לא מחוייב, או דילמא בשדה מיהת דרכו להחזיר וכיון דאיחייב ליה בשדה איחייב ליה בעיר, ומוכח מהך סוגיא דלהך צד דלא בעינן השבה מעליתא גם אם לא היה מחויב בעיר מ"מ מחויב בשדה, א"כ חזינן דדין השבה אינו דוקא להביאו לבית הבעלים אלא כל כמה דמקרב בהשבה נקרא מקצת השבה כמו היכי דמקרב האבדה מן השדה לעיר דהתם הא לא שייך מכשירי מצוה, דאם יחזיר בשדה ולא בעיר לא יהי' מכשירי מצוה, וע"כ דחזרת שדה היא גופה מצוה, וא"כ מכ"ש כאן דעדיף עוד מינה דכיון דנטל המוצא את האבדה כבר בטל ממנה שם אבדה והוא עליה שומר ושומר דינו כבעלים, א"כ אף דבודאי גמר ההשבה הוא שישיב אותה לבעלים מ"מ כבר התחיל מקצת השבה בזה ועדיף מלהחזיר בשדה ולא בעיר.
והנה אף דהתם הוא אבעיא, אפשר דאפי' אי התם לא הוי השבה מעליתא מ"מ הכא דנעשה שומר מיקרי השבה מעליתא אלא דצריך לגמרה, אך אפי' אם נימא דהוא תליא בהך אבעיא מ"מ כבר לא יוכל הגמ' למיפרך הא לא הוי בעידנא כיון דלהך צד אבעיא דלא בעינן השבה מעליתא מיקרי בעידנא, ובזה מיושב ד' הר"ן ומיושבת גירסת הרמב"ם ורש"י, ובמה שהקשה עוד הרמב"ן דהא קודם שהגביה ליכא דין השב תשיבם כבר מבואר למעלה דשיטת הרמב"ם אינו כן אלא דמחוייב בהשב תשיבם תיכף משעת ראיה וכדכתב הר"ן שם:
טוען מידע...
י״א:י״ח
א
טוען מידע...