החזיר את האבדה בשחרית למקום שהבעלים נכנסים ויוצאים שם בשחרית אינו חייב להטפל בה שהרי הבעלים רואין אותה אע"פ שהוא מקום שאינו משתמר בד"א בדבר שאין בו רוח חיים, אבל בבעלי חיים לעולם חייב להטפל בה עד שיכניסה לרשות הבעלים המשתמרת, ואינו צריך דעת בעלים.
כתב המ"מ ואע"ג דקיי"ל כרב יוסף דאמר ש"ש הוא דין האוקימתא אמת, וכן כתב הכ"מ אכן הסמ"ג השמיט דין זה ולא הזכירו, והנה לכאורה יש לעיין בהך דינא דהחזירה שחרית למקום דשכיח דעייל ונפיק וחזי לה כיון דעכ"פ עכשיו בשעת ההשבה אין רואין הבעלים, אלא דשכיח דעייל ונפיק ובודאי בקרוב יבואו ויקחו, וא"כ אמאי לא ניחוש שבתוך כך יגנבו את האבדה, כיון דהוי מקום שאינו משתמר וצריך לומר דבשעה קלה לא חששו לגנבה, וא"כ זהו דין דעל בעידנא דעיילי אינשי משום דבשעה מועטת אין חוששין לגנבה, וא"כ מאי ראיה דלדידן נמי אוקימתא דרבה אמת דילמא רבה לטעמיה דאמר שומר אבדה כש"ח דמי ואפי' אי הוי סבר כש"ש דמי סובר רבה דעל בעדנא דעיילי אינשי פטור אפי' בש"ש כדאיתא בב"מ צ"ג ע"ב, א"כ שפיר סובר דהחזירה למקום דשכיח דעייל ונפיק פטור, אבל לדידן דקיי"ל דשומר אבדה כש"ש וגם קיי"ל דבש"ש חייב בעל בעידנא דעיילי אינשי אפשר דחייב בכה"ג והברייתא דהחזירה למקום שיראנה הוא כפשטיה למקום שיראנה ממש, וכדהוי סבר מקודם רב יוסף דאוקימתא זו אוקמא רבה כדי להעמיד הא דגנבה או שאבדה חייב דמיירי בחד גוונא אלא שהחזירה בצהרים, אבל לרב יוסף אפשר דליכא לאוקמי הכי דבודאי חייב, ואפשר שזהו טעמו של הסמ"ג שהשמיט הך דינא.
אבל דעת הרמב"ם דפסק להלכה אוקימתא דרבה אף דקיי"ל כרב יוסף צריך ישוב, ואף דיש לומר דהכא עדיף מעל בעידנא דעיילי אינשי דכיון דהבעלים עייל ונפיק ירא הגנב מ"מ אין זה שמירה גמורה, ולכאורה הי' אפשר דאף שאם האבדה ברשות השומר והוא על בעידנא דעיילי אינשי חייב משום ש"ש, מ"מ כשהחזיר למקום שיראנה כיון דמצוי שיראה הוי השבה מעלייתא וכבר אינו שומר עליה, אבל באמת אין זה נכון דהא מדמקשה רבה לרב יוסף מברייתא דאין לי אלא לביתו מוכח דגם לענין השבה תלוי בהך דינא אי שומר אבדה כש"ח סגי כשמשיב למקום דהוי שמירה פחותה ואי כש"ש צריך להשיב למקום שמירה מעולה וכיון דעל בעידנא דעיילי אינשי חייב בש"ש, א"כ לענין השבה נמי לא מהני.
והנראה בזה דכיון דרבה סבר שם בב"מ דגם ש"ש פטור בעידנא דעיילי אינשי ורק רב חסדא ורבה ב"ר רב הונא ס"ל דלהכי יהבי לך אגרא כי היכי דתעביד נטירותא יתירתא נוכל לומר דזהו סברא רק בש"ש ששכרו אותו הבעלים ונותנים שכר בעד טרחו, אבל בשומר אבדה דהבעלים לא שכרו אותו ורק שמקבל שכר ממילא פרוטה דרב יוסף א"כ לא שייך לומר להכי יהבי לך אגרא, ומעיקר הדין חזינן דדעתא דרבה דגם ש"ש יכול להיות פטור בעל בעידנא דעיילי אינשי, ולכן סובר שפיר הרמב"ם דגם לרב יוסף פטור בהחזירה בשחרית למקום שיראנה:
-השמטות ומלואים-
לעיל בד"ה והנראה, כתבתי דבשומר אבדה לא שייך לומר להכי יהבי לך אגרא, ראיתי שכן מבואר במל"מ פ"י מהל' שכירות הל' א'. [ע"כ]
ב) אבל בבעלי חיים וכו', הלח"מ הקשה דמנין להרמב"ם דבבע"ח לא מהני החזירה למקום שיראנה ובגמ' ליתא כן אלא דרבה מודה בנאבדה מביתו, ועיין מה שתי' והוא דחוק דהרמב"ם יוציא דינו מקושיית התוס', ובהגהת הגר"א בחו"מ סי' רס"ז ס"ק ה' וכן בהגהות הגר"א על הש"ס כתב דהרמב"ם לא גרס מודינא לך בבע"ח, אלא גרס הא בבע"ח וקאי אדלעיל על החזירה שחרית למקום שיראנה וקאמר ע"ז דבבע"ח דאנקטינהו נגרי ברייתא לא מהני החזירה שחרית למקום שיראנה, ודברי הגר"א ז"ל ברורים, ונראה דהרמב"ם סובר דא"א לומר דליהני סברא דאנקטינהו נגרי ברייתא שיתחייב אפי' לרבה בגנבה ואבדה מביתו, דא"כ כל שומר חנם כשנגנבה אצלו הבהמה והחזיר מהגנב יתחייב אח"כ בגנבה ואבדה ולפימש"כ התוס' דבגנבה לא מהני הך סברא יתחייב באבדה וזהו חדוש, ועוד קשה יותר דבמאי חלוק גנב משומר דכמו דגנב שגנב מבית הבעלים אנקטינהו נגרי ברייתא ה"נ שומר הוציאה מבית הבעלים, ואין לחלק דכיון שהבעלים הוליכוה לשומר שאני, דא"כ אם השומר הוליכה מבית הבעלים יתחייב בגנבה ואבדה, וע"כ מוכח דנגרי ברייתא לא מהני אלא לענין שלא לדעת צריך דעת, או לענין להחזירה במקום שיראנה, דצריך רק שהבעלים ידעו ממנה אבל לא שצריך שמירה מעולה יותר.
ונראה דהרמב"ם אזיל בזה לשיטתו דבב"ק דף נ"ח גבי נפלה לגינה דאמרינן שם עד שתצא ותחזור לדעת, ולפירש"י והרא"ש שם להך בהמה שהיתה פעם א' בגינה לא סגי לה בשמירה פחותה, אבל הרמב"ם שם בפ"ג מה' נזקי ממון הל' י"ב אינו מפרש כפירש"י, ולשיטתו גם להך בהמה סגי לה בשמירה פחותה ולכן גם היכי דאנקטינהו נגרי ברייתא סגי לה בשמירה פחותה גבי שומר חנם, ולכן לרבה דסבר שומר אבדה כש"ח ודאי פטור כשנאבדה מביתו אפי' בב"ח וא"א לשיטתו לגרוס מודינא לך בבע"ח על נאבדה מביתו, ולכן גורס הא בבע"ח וקאי על החזירה שחרית למקום שיראנה והדברים ברורים.
ועוד יש להביא ראיה לשיטתו מהא דאמר רבה שם מאי לאו לגינתו שאינה משתמרת ולחורבתו שאינה משתמרת ומוכח להדיא דלא אמרינן שבשביל דאנקטינהו נגרי ברייתא בעי שמירה מעולה, וכבר עמדו על זה בתוס' ב"מ דף כ"ט וכתבו דרבה הדר ביה כדמשני ליה רב יוסף דקיי"ל דלא בעינן דעת בעלים ומעיקרא הוי צריך לאוקמי בכפותה ובודאי הוא דוחק, אבל לגירסת הרמב"ם מיושב הכל בפשיטות:
Loading...
11:15
1
Loading...