השבת אבדה לישראל מצות עשה שנאמר השב תשיבם, והרואה אבדת ישראל ונתעלם ממנה והניחה עובר בלא תעשה שנאמר לא תראה את שור אחיך, והתעלמת מהם ובטל מצות עשה ואם השיבה קיים מצות עשה.
מדברי הרמב"ם מוכח דסובר דהשב תשיבם חל קודם שיקחנה וקשה ע"ז מהא דאמר בגמ' והוא בפי"ד הלכה ז' דהמתין עד שנתייאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם, וכבר הקשה זה הרמב"ן בהא דאמר בגמ' בדף ל' האי עשה, ותי' הר"ן דלא עבר על עשה דהשב תשיבם אלא כשביטל העשה דהיינו שהלך ממנה והניחה באבדתה, אבל לא הלך אלא שהמתין עד שנתייאשו הבעלים, כיון דעד שנתייאשו לא ביטל העשה דהי' יכול עוד להשיב, ומה שנתבטל העשה מפני שנתייאש אין המניעה מצדו לכן לא עבר על העשה ולכאורה צריך ביאור דא"כ נימא דגם לא תוכל להתעלם לא עבר כיון דהיה יכול עוד להשיב, וצריך לומר דכיון דבאותה שעה העלים את עצמו מהשבתה עובר אפי' אם אח"כ חזר בו והשיב, אבל השב תשיבם כ"ז שלא ביטל ואפשר עוד לקיימו לא עבר, ולא דמי למילה דעובר בכל יום ומשמע דה"ה בכל רגע היינו משום דהוא צריך להיות מהול, וכ"ז שמשהא את עצמו והוא ערל עובר על המצוה, אבל הכא המצוה הוא להשיב את האבדה, אבל המשכת הזמן אין בזה עבירה על המצוה, אלא דאם מתעלם בכונה עובר על לא תוכל להתעלם.