היורד לתוך שדה חברו שלא ברשות ונטעה, אם היתה שדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ליטעה ונוטל מבעל השדה, ואם אינה עשויה ליטע שמין לו וידו על התחתונה, אמר לו בעל השדה עקור אילנך ולך שומעים לו, אמר הנוטע הריני עוקר אילני אין שומעין לו מפני שמכחיש את הקרקע.
השגת הראב"ד: אמר לו בעל השדה עקור וכו'. כתב הראב"ד ז"ל נראה לי שאין אומרים כך בארץ ישראל מפני ישוב ארץ ישראל עכ"ל. מפני שמכחיש את וכו'. א"א אפי' בחוצה לארץ כיון שמכחיש את הקרקע וזה מוסיף הוא דאית ליה נמי משום ישוב א"י עכ"ל.
אמר לו בעל השדה, כתב המ"מ וז"ל נראה שאין דעת הרב ז"ל בזה אלא בשדה שאין עשויה ליטע וכו' אבל בעשויה ליטע לא כל הימנו וכן עיקר ובזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכ"נ מן ההלכות, עכ"ל, והכ"מ כתב וז"ל פשט דברי רבינו דאכל מה דכתב לעיל קאי בין עשויה ליטע בין אינה עשויה ליטע אלא שהרב המגיד כתב וכו', ואני איני רואה בדברי בעל ההלכות הוכחה בזה עכ"ל, וכן כתב הסמ"ע כד' הכ"מ, והנה לכאורה דברי הכ"מ נכונים דהא בהלכה ד' כתב דין עשויה ליטע ודין אין עשויה ליטע וע"ז כתב בהלכה ה' דין אמר בעל השדה ומשמע פשוט דאתרווייהו קאי, אך אחר העיון דברי המ"מ מבוררים לבד מה דשיטתו מחוורת ע"פ הסברא דכיון דבשדה עשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה ונוטל מבעל השדה, וע"כ אפי' אין השבח עולה סך זה דאם השבח שוה כך אפי' באינה עשויה ליטע כן, וע"כ דאמרינן דודאי הוי ניחא לבעלים ונתחייבו בכך, א"כ מה מהני כשאומר עכשיו לא ניחא לי, אלא דגם מדברי הרמב"ם יש להוכיח כן דזה פשוט דאפי' אם נסתפק בשדה עשויה ליטע היינו דעכ"פ לא היה לו מעיקרא רשות ליטע, אבל יורד ברשות ובעל בנכסי אשתו ושותף דשמין בהם וידם על העליונה, ודאי אין מקום להסתפק שיוכל לומר להם עקור אילנך כיון דמעיקרא עשו ברשות ודאי חייב לשלם.
ולפי"ז יש להוכיח מזה דבהלכה ו' הזכיר הרמב"ם דין בונה בחצר דהוי כמו נוטע בשדה עשויה ליטע ושמין כמה אדם רוצה ליתן בבנין זה לבנותו, ובהלכה ז' כתב דין ירד לשדה חברו ברשות ובהלכה ח' דין יורד לשדה חברו שלא ברשות ונטע או בנה, ובא בעל השדה והשלים הבנין או ששמר הנטיעות, דשמין לו וידו על העליונה. ובהלכה ט' דין יורד לתוך חורבתו של חברו ובנאה שלא ברשות דשמין לו וידו על התחתונה, ובהלכה זו כתב דאם אמר לו בעל הקרקע טול מה שבנית שומעין לו, וכאן ע"כ לא קאי אלא על הלכה זו דיורד שלא ברשות ולא איורד ברשות בהל' ז', וכ"ש דלא קאי על הל' ח' שבא בעל השדה והשלים הבנין דודאי אינו יכול לומר טול מה שבנית, וכיון שכן דא"א לומר דקאי על הקודמים הו"ל לכתוב הלכה ט' אחר הלכה ו' ועל שניהם לכתוב דין טול מה שבנית, ומוכח מזה דדין טול מה שבנית אינו אלא ביורד שלא ברשות בשדה שאינה עשויה ליטע ולבנות וכמש"כ המ"מ.
ומש"כ המ"מ דכן נראה מן ההלכות ושכ' המ"מ דלא ראה הוכחה לזה, נראה פשוט דסובר המ"מ דכל הספק הוא רק באומר בעל הקרקע עקור אילנך או טול עציך. אבל היורד שאומר עצי ואבני אני נוטל דפליגי ר"נ ור"ש ביורד לתוך חורבתו של חברו ובנאה של ברשות דכתב הרמב"ם בהלכה ט' דשמין לו וידו על התחתונה ומוכח דסובר דחורבה אינה עשויה ליבנות, ואף דגבי המקיף את חברו משלש רוחותיו כתב הרמב"ם זה גבי חורבה צ"ל דלמחיצה קיימא בודאי שלא תהי' פתוחה לר"ה אבל אינה עומדת בודאי לבנותה וא"א לחייב הבעלים. ומה דאיתא בירושלמי פ"ג דב"ב הביאו הראשונים וחורבות לא ניתנו להבנות היינו דלא בטל דין הזיק ראיה דשמא יבנה חורבתו, וממילא לפי שיטת הרמב"ם דין דיכול היורד לומר עצי ואבני אני נוטל זה ודאי דוקא באינה עשויה ליבנות. דבעשויה ליבנות כבר זיכה היורד לבעל החצר שאם יחפוץ יקנה בחצרו וכמש"כ הרשב"א וזהו שכתב המ"מ דכן נראה מן ההלכות דכיון שכתב דתליא זה בזה וכיון דפשוט להמ"מ דהיורד אינו יכול לומר אטול, לכן ודאי אינו יכול בעל השדה ובעל החצר לומר טול. אבל הנמוק"י אינו סובר כהמ"מ וגם ביורד כתב דיכול לומר אטול וסובר דחורבות עשויות ליבנות. וגם מדברי הרשב"א הביא דדוקא אם קדם בעל החצר ואמר אני נותן דמים. ועיין בחו"מ סי' שע"ה בב"י ובשו"ע ובהגהת הרמ"א דפסק כהמ"מ ועיין בביאור הגר"א שם.
וע"ד השגת הראב"ד הב' דסובר דכמו דמהני טעמא דישוב א"י לגבי הבעלים ה"נ מהני לגבי היורד שלא יוכלו הבעלים לומר עקור. כתב המ"מ דאינו דמיון דלא נוכל לחייב הבעלים בע"כ להחזיק נטיעות בשדה שאינה עשויה ליטע, ונראה להביא קצת ראיה לדברי המ"מ, דהנמוק"י כתב דכמו דטעמא דכחשא דארעא הוא דוקא אם השרישו ה"נ טעמא דישוב א"י אינו אלא אם השרישו דמוכח בגמ' דליכא בינייהו אלא חו"ל. ולפי"ז מוכח נמי דכמו דטעמא דכחשא דארעא אינו אלא להבעלים כנגד היורד ה"נ טעמא דישוב א"י מדלא אמר בגמ' דנ"מ לענין טענת היורד. רק דלכאורה קשה על שיטת הרמב"ם מדברי הרי"ף שכתב ואי אמר ליה בעל הקרקע טול עציך ואבניך דלא בעינא. בגין הא מילתא ליתא בגמרא בהדיא ושדרו ממתיבתא דכי היכי כד א"ל בעל בנין עצי ואבני אני נוטל שומעין לו. ה"נ אי אמר ליה בעל קרקע טול עציך ואבניך שומעין לו. ולשיטת הרמב"ם היכי תולים במתיבתא זה בזה דהא בעל הקרקע עדיף דבעקור אילנך שומעין לו ובהריני עוקר אילני אין שומעין לו.
ונראה דספיקו של הרי"ף אם יכול בעל הקרקע לומר טול עציך הוא משום דשמא ידו על התחתונה כבר נתחייב וכבר קנה הבנין לשלם בדין זה. ובזה שדרו שפיר ממתיבתא דכי היכי דבעל הבנין יכול לומר עצי ואבני אני נוטל. ומוכח דלא נגמר דין זה תיכף במעשה הבנין ולא קנה בעל הקרקע ה"נ דלא נתחייב. וא"כ זהו רק בגדר הוכחה על עיקר הדין. וממילא גם בעקור אילנך אף דבעל האילן אינו יכול לומר הריני עוקר אילני משום כחשא דארעא. אבל בעל הקרקע ודאי יכול לומר לו כיון דאכתי לא קנה ולא נתחייב:
Loading...
10:5
1
Loading...