העכו"ם המציקים לישראל ומבקשים להרגם עד שיפדה עצמו מיד העכו"ם בשדהו או בביתו ויתננה למציק ואח"כ יניחנו, כשירצה המציק למכור אותה הקרקע, אם יש ביד הבעלים ליקח מן המציק הן קודמין לכל אדם, ואם אין ביד הבעלים ליקח או ששהה הקרקע ביד המציק י"ב חודש, כל הקודם ולקח מן המציק זכה, ובלבד שיתן לבעלים הראשונים רביע הקרקע או שליש המעות מפני שזה המציק מוכר בזול הואיל וקרקע שאינה שלו הוא מוכר ה"ז מוכר בפחות רביע או קרוב לו, וזה רביע של בעלים שהרי מחמת שהיא שלהן מוכר בזול, לפיכך הלוקח מן המציק בשלשים נותן לבעלים י' או נותן להם רביע הקרקע, ואח"כ יקנה הכל ואם לא נתן הרי רביע הקרקע [כ]גזל בידו.
כתב המ"מ ומשמע דיד בעלים על העליונה רצו קרקע או מעות וכן הוא בהלכות עכ"ל, והנה דברי המ"מ הוא ברייתא מפורשת בהניזקין והביאה הרי"ף אבל בלשון הרמב"ם לא משמע כן דהא בלוקח קאי וכתב דנותן או רביע בקרקע או שליש המעות ומוכח דבדידיה תליא, ולמה לא פירש להדיא כדמפרש בברייתא דיד בעלים על העליונה, והוא באמת תימה גדולה דאיך אפשר לדחות ברייתא מפורשת, ונראה דסובר דבסיפא דקתני רבי הושיב ב"ד ונמנו שאם שהתה בפני סיקריקון שנים עשר חודש כל הקודם ליקח זכה, אבל נותן לבעלים רביע בקרקע או רביע במעות ולא קתני כדקתני ברישא נותן לבעלים רביע ויד בעלים על העליונה וכו' דנשתנה גם בזה דאין יד בעלים על העליונה, אלא דנותן רביע בקרקע או רביע במעות ובנותן תליא ולפיכך כתב כמסקנא דברייתא.
והנה הרמב"ם השמיט דינא דמתני' דלקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעה"ב מקחו בטל, וגם מה דאיתמר עלה פלוגתא דרב ושמואל, והרי"ף פסק כשמואל והרמב"ם לא זכר כלל מזה, ולכאורה עלה בדעתי דסובר דזהו רק למשנה ראשונה ולא לב"ד של אחריהם. אבל א"א לומר כן דהא. גם לב"ד של אחריהם נ"מ אם יש לבעלים ליקח ולאחר ב"ד של רבי בתוך י"ב חודש, וגם הא יש נ"מ אם צריך ליתן רביע, וראיתי אח"כ שהטור וכן בשו"ע בסי' רל"ו כתב דינא דמתני' ופלוגתא דרב ושמואל ופסק כשמואל לענין אם קנה תוך י"ב חודש, וכתב ע"ז הגר"א ז"ל בס"ק ז' וז"ל ג"ז לשון הטור אבל הרמב"ם השמיטה דס"ל דזה אינו שייך למשנה אחרונה וכ"מ לשון המתני' כיצד לקח כו' ב"ד שלאחריהם כו' עכ"ל ודברי הגר"א ז"ל תמוהים שלא ביאר שום טעם לדבריו למה לא יהי' שייך לב"ד שלאחריהם הך דינא, ואם היינו אומרים דלב"ד שלאחריהם הקונה מן הסיקריקון קנה מעיקר דינא ורק מן התקנה אם יש לבעלים ליקח לא קנה, שפיר הי' אפשר לומר דהך תקנה לא הוי אם לקח אח"כ מן הבעלים ודוקא למשנה ראשונה דלא קנה מעיקר הדין אמרינן הכי, אבל הרשב"א והר"ן כתבו שכן מבואר להדיא בירושלמי ותוספתא דדין ב"ד שלאחריהם וכן ב"ד של רבי הוא מן התקנה שלא תשאר הארץ ביד הסיקריקון, ועוד דהא גם בבבלי דלבתר דאמרי כל דקטיל ליקטלוהו לא גמר ומקני דאמר לישקול האידנא ולמחר תבענא ליה בדינא.
וראיתי להאור שמח כאן שעמד בזה דאיתא בחו"מ היו הבעלים אומרים שיש בידם ליקח והלוקח אומר שלא הי' בידם ליקח, על הבעלים להביא ראיה דקרקע בחזקת הלקוחות והוא מהר"ן בשם ירושלמי ותמה ע"ז דכיון דמעיקר הדין הוא של הבעלים, רק מן התקנה הוה של הלוקח ואמאי הוי מספק קרקע בחזקת לקוחות, והביא דברי המהרי"ט ח"א סי' נ"ט דמן הדין הוי של הסיקריקון ותמה עליו כנ"ל, ולכן כתב דבודאי זו הגירסא שהביא הר"ן מירושלמי אינה עיקר ובירושלמי שלפנינו וכן הביא הרשב"א מבואר להיפוך דקרקע בחזקת בעלים קיימא ע"ש עכ"ד.
והנה בשיטת הירושלמי נכונים דבריו אבל בדעת הרמב"ם צ"ל דסובר דהבבלי חולק על הירושלמי ועל התוספתא וסובר דלא מתנייא בי ר' חייא ור' אושעיא כיון דלא הוזכר בבבלי הך טעמא, לא מיבעי לפי מש"כ הר"נ דלטעם זה אינו אלא בא"י ולא בחו"ל הא מוכח להדיא מד' הרמב"ם דאינו מחלק בזה, וגם בלא דברי הר"נ יש להוכיח מד' הרמב"ם דאינו סובר כן, דכתב בטעמא דנותן רביע מפני שזה המציק מוכר בזול הואיל וקרקע שאינו שלו הוא מוכר ה"ז מוכר בפחות רביע או קרוב לו, וזה רביע של בעלים הוא שהרי מחמת שהוא שלהן הוא מוכר בזול לפיכך וכו', והוא תימה למה להרמב"ם להאריך ולהסביר כ"כ אם נימא דמעיקר הדין לא קנה הלוקח כלל דהסיקריקון לא קנה ורק דחכמים תיקנו כדי שלא תשאר הארץ ביד הסיקריקון שיחפוץ הלוקח לקנות וא"כ הוא פשוט כיון דהסיקריקון מוזיל רבעא לכן צריך ליתן הרביע לבעלים, ולמה הסביר דזה הרביע של בעלים הוא שהרי מחמת שהוא שלהן הוא מוכר בזול.
ומוכח מזה דהרמב"ם סובר דלדעת ב"ד של אחריהם קנה הלוקח מעיקר הדין אלא דנותן רביע משום דהסיקריקון מוזיל רבעא, ולא תיקנו כלום לטובת הלוקח, ומה דאם יש ביד הבעלים ליקח, הן קודמין זהו מדין מצרן כמש"כ הגר"א בסי' קע"ה ס"ק כ"ה והאור שמח כאן הביאו ותמה עליו דבעצמו כתב כאן דברי הירושלמי דכל מה דקנה הלוקח הוא מתקנה שלא תשאר הארץ ביד הסיקריקון וממילא א"צ לדין בר מצרא, אבל לפימש"כ מבואר דלדעת הרמב"ם צריך לומר דהלוקח קונה מעיקר הדין, וזהו שהוצרך הרמב"ם להסביר במה דנותן להבעלים רביע דלכאורה מה בכך דהסיקריקון מוזיל רבעא כיון דהסיקריקון קנה השדה וכי מוזיל גבי הלוקח דידיה הוא דמוזיל, ולכן הסביר דכיון דמוזיל בשביל זה שהשדה הוא של הבעלים,לכן יש זכות לבעלים בחלק זה, דחלק זה נשתייר לבעלים ליקח מן הלוקח, כיון דהסיקריקון ימכור בשביל זכותם בפחות רביע, ומ"מ מהני חלק במעות דהוי כמו שהבעלים שיירו לעצמם חלק ברביע שויה של השדה וגוף השדה הקנו להסיקריקון כולה.
ובזה מבואר מה דפסק הרמב"ם דאם לא נתן הלוקח רביע הרי רביע השדה גזל הוא, ואם הי' כל הדין מן התקנה א"כ מנלן דאם אינו מקיים כתקנת חז"ל דקנה כלל השדה כיון דמעיקר הדין לא קנה השדה וע"כ דמעיקר הדין קנה הלוקח, רק רביע השדה גזל הוא.
ועכשיו מבוארין שפיר דברי הגר"א ז"ל במש"כ בטעמא דהרמב"ם השמיט דינא דלקח מן הסיקריקון וחזר ולקח מבעה"ב, דאף שבעצמו בס"ק א' הלך בדרך הירושלמי דהוא משום תקנה אבל לדעת הרמב"ם צריך לומר דהלוקח קנה מדינא לשיטת הבבלי, ולכן לדין ב"ד של אחריהם ליכא כלל דין לקח מן הסיקריקון וחזר ולקח מבעה"ב מקחו בטל דכיון דאינו אלא משום גדר מצרן דהוא משום ועשית הישר והטוב לא אמרינן דמקחו בטל, דאינו ודאי דמשום אימת הסיקריקון מכר לו, דרק אם הסיקריקון לא קנה אז לא מהני מה שלקח אח"כ מהבעלים, כיון דאפשר דמאימת הסיקריקון מכר ואוקי קרקע חזקת בעלים, אבל לדין ב"ד של אחריהם דאין לבעלים אלא דין מצרן אין אנו מבטלין מכירת הבעלים וזהו דתנן זו משנה ראשונה וכמש"כ הגר"א ז"ל.
אלא דאכתי קשה הא נ"מ בדין לקח מן הסיקריקון וחזר ולקח מן הבעה"ב לענין דין שיטלו בעלים רביע דזהו מן הדין כמש"כ הרמב"ם דאם לא נתן לו רביע הרי רביע השדה גזל בידו, ונראה לפימש"כ דסובר הרמב"ם דבלוקח תליא מילתא ליתן קרקע או מעות, וכיון דסברא דמאימת הסיקריקון מכר לו אינו אלא מספק ומשום אוקי קרקע בחזקת בעלים, א"כ לב"ד של אחריהם דבלוקח תליא ליתן מעות אינו אלא ספק מעות דפטור מספק, ואף דהוי א"י אם פרעתיך הא אינו חייב אלא בטוען התובע ברי, איברא דבגיטין דף ע"ח בהא דתנן מע"מ יחלוקו כ' הרשב"א דבספק פרעון כה"ג יחלוקו ע"ש אפשר לומר עפ"מ שכ' התוס' בב"ב דף ס"ב דדין יחלוקו אינו אלא היכי דאיתמר וה"נ בהאי גוונא לא הוי יחלוקו אלא המע"ה וזה מוכח מדתנן זו משנה ראשונה וכמש"כ הגר"א ז"ל, ואף דאכתי אפשר לפקפק דהא היכי דאינו נותן מעות מוכח מד' הרמב"ם דרביע הקרקע גזל, מ"מ שפיר י"ל דכ"ז אם צריך ליתן מעות בודאי, אבל מספק לא נתבטלה המכירה, וה"נ י"ל בעייל ונפיק אזוזי והי' ספק מחילה דלא נתבטלה המכירה, ובדברינו נתחזק מש"כ דהרמב"ם סובר דלדינא בלוקח תליא ליתן קרקע או מעות וכנ"ל.
ובטעמא דמילתא דלב"ד של אחריהם לפי שיטת הבבלי קנה הלוקח מן הדין אף דבבבלי נמי מפורש דלגזירה בתרייתא לא גמר ומקני, ובמה פליגי עם משנה ראשונה, נראה דהוא עפ"מ דמבואר בב"י סי' ר"ה שהקשה בהא דקיי"ל תליוה ויהיב לא קנה דאמאי גבי סיקריקון בתרי גזירות קמייתא גמר ומקני, ותי' מקודם דמשום פחד מיתה גמר ומקני, והקשה דהא יסורין גדול ממיתה והביא בשם הרשב"א דהוא דכיון שהפקיר המלכות אותם להריגה, ולא היו מקוים לשוב עוד לנחלתם, והב"י בעצמו תירץ דשאני התם דהסיקריקון לא אנס אותם על הקרקע אלא רצה להרגם, וזהו פודה עצמו בהשדה גם בלא מעות גמר ומקני, והתורת גיטין בסי' קל"ד הביא דברי הב"י והעלה מזה דלא הוי אונס אלא היכי שאנסוהו על הגט אפי' באונס ממון. אבל היכי שהאשה תפסה ממון מבעלה, ולא הזכירה בעת שתפסה שהוא כדי שיגרשה ואח"כ הוא מגרשה שתחזור לו הממון לא הוי גט מעושה. אכן במה דאמר בגמ' דבגזירה בתרייתא לא גמר ומקני פי' הב"י דכיון דלא היה להסיקריקון רשות להרוג מסתמא לא היה כמו מקודם אלא שרצה להרוג אותו שיתן לו שדהו דבסתמא בלא גזל השדה למה יהרוג אותו כיון שהיה דינו למיתה אם יהרוג את הישראל ולכן אז הוי אונס ולא גמר ומקני.
אבל באמת פי' הב"י לא משמע בדברי הגמ' דהו"ל לומר העיקר דמעיקרא רצה להרוג את הישראל והישראל פדה את עצמו בהשדה ואח"כ רצה להרגו שיתן לו השדה, ובגמ' לא הוזכר זה אלא קמייתא ומציעתא כיון דקטלי אגב אונסיה גמר ומקני, בתרייתא אמרי האידנא לישקול ולמחר תבענא ליה בדינא.
לכן נראה דבאמת פליגי בזה משנה ראשונה וב"ד של אחריהם דמשנה ראשונה הוי סברי כתי' הא' של הב"י בשם הרשב"א דבאופן זה שפדה עצמו בשביל שרצה להרגו נמי הוי אונס, ורק דבקמייתא ומציעתא משום שהפקירם המלכות להריגה גמרי ומקני, ולכן שפיר אמר דבבתרייתא כיון דלא הופקרו להריגה לא גמרי ומקני, ומה שנתנו להסיקריקון היינו משום דאמרי לשקול האידנא ולמחר תבענא ליה בדינא, אבל ב"ד של אחריהם סברי דבאופן זה שהסיקריקון רצה להרוג את הישראל והישראל פודה עצמו בשדהו אין כאן גדר אונס על השדה ושפיר מהני הקנין של הסיקריקון, [והסיקריקון בעצמו בודאי עכ"פ צריך לשלם דלא גרע ממסור, אלא דאם דינא דגרמי הוא משום קנס קשה דאיך אפשר דמדינא הסיקריקון גוזל באופן זה ופטור מלשלם, ויותר מיושב לפי תי' זה של הב"י כדעת הרמב"ן דדד"ג הוא מדינא], ונמצא דמה דאמר בגמ' דבתרייתא אמרי לישקול האידנא ולמחר תבענא ליה בדינא, זהו רק פי' על דעת משנה ראשונה דלא גמרי ומקני משום פחד מיתה כמו בקמייתא ומציעתא, אבל לב"ד של אחריהם דהיכי דפדה עצמו לא מיקרי אונס על השדה, שפיר הוי הקנאתו הקנאה, ולא מהני אפי' אם חושב למחר תבענא ליה בדינא דהוי דברים שבלב כיון דלפנינו הקנה לו השדה קנה הסיקריקון ולא מיקרי אונס, ומבואר דעת הרמב"ם ודברי הגר"א ז"ל דלב"ד של אחריהם ליכא דינא דלקח מן הסיקריקון וחזר ולקח מן הבעלים וכנ"ל:
Loading...
10:3
1
Loading...