כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו [ב]רעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אע"פ שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בל"ת שנאמר לא תחמוד ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד כענין שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, חימוד שיש בו מעשה.
השגת הראב"ד: דמים רבים כו'. א"א ולא אמר רוצה אני. ואין לוקין וכו'. א"א לא ראיתי תימה גדול מזה והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ, אבל הל"ל מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזלה ולפיכך אינו לוקה וגם זהו חייב להשיב החפץ לבעלים.
כתב המ"מ על השגה הא' דדעת הרמב"ם דאע"ג דקונה עובר בלא תחמוד ולכן אפי' היכי דאמר רוצה אני עובר בלא תחמוד, ואע"ג דאמר רבא בתמורה, כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הרי הוא כמו גוזל צמר ועשאן בגד שאינו משלם אלא כשעת הגזילה וקנה הדבר בשינוי אף כאן קנה בדמים, ודברי המ"מ תמוהים דהא פריך התם על רבא מהך דינא דהגוזל עצים ומשני שאני התם דכתיב אשר גזל, וא"כ איכא התם קרא ומנ"ל ללמוד על הך דינא דלא תחמוד, אך באמת עיקר קושייתו אינה קושיא כלל, דמה שייך הלאו דלא תחמוד להקנין בשלמא אי הוי כתיב בקרא לא תקנה, הוי שפיר אמרינן דאינו יכול לקנות שלא כדין התורה ובפרט לפי"מ שמפרש הגרעק"א דאנו מפרשים קרא דאיכא איסורא וגם מניעה, אבל הכא לא כתיב אלא לא תחמוד, ואף דאינו עובר אלא עד שיקח וכמו שמפרש הרמב"ם כענין שנאמר לא תחמוד וגו' ולקחת לך מ"מ כשלוקח העברה הוא החמוד, דע"כ הרמב"ם סובר דעיקר הוא החמדה בלב, דהא כתב דאין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה.
ועל השגה הב' כתב המ"מ דהראב"ד הולך לשיטתו דברצון המוכר אינו עובר, אבל דעת הרמב"ם דהאיסור הוא אף ברצון המוכר, ולכן כתב שאין בו מעשה שנטילת החפץ ברצון המוכר הוא, והמ"מ קיצר כאן דהא הרמב"ם לא כתב דוקא באופן שאמר רוצה אני, רק דאינו סובר כהראב"ד דאיירי דוקא בלא אמר רוצה אני אבל עכ"פ מיירי בכל גווני, אלא דבאמת הרמב"ם אינו סובר כלל דצריך רוצה אני במכירה דבפרק י' מה' מכירה הל' א' כתב מי שאנסוהו עד שמכר וכו' ממכרו ממכר וכו' שמפני אונסו גמר ומקנה ולא הזכיר רוצה אני, וכבר כתב שם הלח"מ להקשות מזה דבהכונס מפורש להדיא דדוקא באמר רוצה אני, והביא דברי הב"י בטוח"מ סי' ר"ז דעושה מעשה בשתיקה הוי כמו רוצה אני, וטעמא דהרמב"ם נראה משום דבב"ב בסוגיא דתליוה וזבין לא הוזכר שיהי' צריך רוצה אני ואמר דאגב אונסיה גמר ומקני, ורק דדוקא בזבין דבתליוה ויהיב לא אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני, אבל עכ"פ לא הוזכר בגמ' דצריך רוצה אני, לכן מפרש דמה דאמר בהכונס הא דאמר רוצה אני הוא לחלק מחמסן דחמסן הוא בלא רוצה אני, והיינו דבחמסן גם מעשה בשתיקה ליכא, דהחמסן נוטל החפץ ונותן מעות וזהו באמת גזל ממש על החפץ כיון דלא קנה כלל, אלא דמ"מ אינו פסול לעדות מדאורייתא כיון דמורה ואמר דמי קא יהיבנא כדאמר בב"מ דף ה'.
ונמצא דהרמב"ם כאן מיירי בודאי היכי שהמכירה קיימת דהא לא מיירי כאן בנטל באונס אלא בהפציר והרבה רעים עד שלקח ממנו, והכונה שהלה מכר לו, וכיון שמכר ונטל דמים הוי כמו רוצה אני ולכן שפיר לא הוי גזלה וכמש"כ המ"מ.
אך בעיקר דברי המ"מ דהרמב"ם סובר דאף שקנה עובר בלא תחמוד ואפי' אמר רוצה אני ולא רק היכי דעשה מעשה בשתיקה, נראה דהרמב"ם והראב"ד מחולקים בפירושא דאמר רוצה אני, דהראב"ד מפרש דהכונה הוא דרוצה באמת בלא האונס, ומזה הוא דמוכיח הגמ' בקדושין דף נ' דדברים שבלב אינם דברים דהא בלביה לא ניחא ליה, ומתרץ משום דמצוה לשמוע דברי חכמים או ניחא ליה בכפרה לא אמרינן דבלביה לא ניחא ליה, ולכן סובר הראב"ד כיון דלבסוף אמרינן דרוצה באמת א"כ למה יעבור בלא תחמוד דאטו בשביל שהפציר בו או אפי' אנסו פעם אחד לא יוכל אחר זמן רב לקנות ממנו כשנתבטל ההפצרה והאונס, וא"כ מה נ"מ אם עכשיו ממש מוכר לו ברצונו הטוב, לכן ודאי אינו עובר בלא תחמוד.
והרמב"ם סובר דאפי' אמר רוצה אני אין הכונה שאפי' בלא האונס היה רוצה אלא דעכשיו בשביל האונס הוא רוצה, והיינו משום דיש צד רצון בשביל שמצוה לשמוע דברי חכמים גבי גט או דניחא ליה בכפרה גבי קרבן, וכמו שכתב בפ"ב מה' גירושין ה"ל כ' וז"ל ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה, כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עברה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה לפיכך זה שאינו רוצה וגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העברות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו, עכ"ל.
ודברי הרמב"ם צריכין ביאור דכיון שכתב דמי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עברה אין זה אנוס א"כ למה לי שיאמר רוצה אני, וע"כ דכונתו הוא דאיברא דאין לזה דין אונס מ"מ ליכא דין רצון, ובקרא כתיב לרצונו גבי קרבן וכן גבי גירושין אמרו מנין שאינו מגרש אלא לרצונו דכתיב והיה אם לא תמצא חן בעיניו כמש"כ הרמב"ם בפ' א', ולכן צריך שיאמר רוצה אני שיהיה רצון אלא דא"כ למה לי כל אריכות הסברו, וע"כ דהוא כמש"כ דאף שאומר רוצה אני אין הכונה שהוא רוצה גם אילו לא אנסוהו, אלא דהכונה שעכשיו שאנסו אותו אינו עושה בשביל האונס לבד אלא דהוא רוצה בשביל שרוצה לקיים מצוות, ורק דכנגד זה אינו רוצה בשביל טעמים שיש לו מצד יצרו, אבל כשאנסוהו הוא רוצה דבאמת יש לו ג"כ צד רצון בזה, ובלא הסברו של הרמב"ם לא הוי מהני הצד רצון שלו כיון דעכ"פ הוא אנוס בפועל, אבל לפי הסברו של הרמב"ם דזה לא מיקרי אנוס ממילא שפיר קרינן לרצונו כיון שיש לו צד רצון, ולפי"ז צ"ל דמה דאמר בקדושין הא בלביה לא ניחא ליה ומשני דמצוה לשמוע דברי חכמים היינו דמעיקרא סבר דדילמא בלבו ליכא צד רצון כלל, ומשני דכיון דאיכא מצוה לכן ודאי איכא רצון כנ"ל.
ומבואר מה שכתב הרמב"ם שאין אומרים אנוס וכו' כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן, ודבריו תמוהים דאיך כתב דמי שמכר אומרים אנוס דהא קיי"ל תליוה וזבין זביניה זבינה, ולשיטת הרמב"ם גם בלא רוצה אני ובפרט דהא כתב בהך גוונא דגרושין דהוא באמר רוצה אני, אך כונתו הוא בעיקר גדר אונס דכיון דסובר דרוצה אני לא מהני שיהיה רצון גמור גם לולא האונס, וא"כ לגבי מכירה דליכא הך טעמא שכתב הוי באמת אונס, ומה דמהני גבי מכירה אינו משום דלא הוי אונס דהא כתב הרמב"ם בפ' י' מה' מכירה טעמא דאמר בגמ' דאגב אונסיה גמר ומקנה, והיינו משום דאונס אינו מבטל קנינים אלא היכי דבשעת האונס הוא רוצה לבטל וחושב אפשרות הבטול, אבל היכי דבשעת ההקנאה גמר ומקנה בשביל טעמים שיש לו דכיון שלוקח מעות הוא גומר ומקנה, והיינו דאף דלכתחלה אינו רוצה אבל בדיעבד הוא מסכים וגומר ומקנה ואינו חושב על ביטול, זה מהני בקנינים אבל בגט ובקרבן דכתיב לרצונו לא מהני גמר ומקנה דצריך רצון ממש, אלא דאמרינן דרצון מצד אחד נמי מהני כיון דרוצה לקיים מצוות, וזהו שכתב הרמב"ם דגבי מכר נמי הוי אנוס דבאמת לא אמרינן כלל במכר דלא הוי אנוס כיון דליכא טעמא דהרמב"ם אלא דאגב אונסיה גמר ומקנה.
ולפימש"כ מבואר ג"כ טעמו של הרמב"ם דאינו מצריך רוצה אני במכירה משום דלשיטתו לא מהני רוצה אני במכירה כלל, ולכן מפרש כמו שכתבנו דהא דאמר בהכונס הא דאמר רוצה אני היינו לאפוקי חמסן שלקח מעצמו בלא מעשה מכירה של הבעלים וכמו שכתב הב"י, איברא דלשון הגמ' ודאי דחוק לפי' זה.
ע"כ נראה דאפשר לומר באופן אחר דבאמת הגמ' דב"ק סבר דצריך רוצה אני ממש, אבל הרמב"ם אינו פוסק כן להלכה, דהגמ' בב"ק ע"כ סובר כהו"א דסוגיא דקדושין וכן בסוגיא דב"ב דלא ידע מסברא דניחא ליה בכפרה ומצוה לשמוע דברי חכמים, ובסוגיא דב"ב הוי בעי למימר דיסוד דברי רב הונא דאמר תליוה וזבין זבינו הוא ממה דאמר כופין אותו עד שיאמר רוצה אני בגט ובקרבן, ולפי"ז ע"כ רב הונא נמי מיירי בדאמר רוצה אני, אבל לפי"מ דדחה בגמ' דהתם טעמא אחרינא משום דמצוה לשמוע דברי חכמים וניחא ליה בכפרה, ובמכירה לא שייך זה ומסיק דטעמא דרב הונא סברא הוא דאגב אונסיה גמר ומקנה, א"כ באמת ליכא רצון כלל אלא דגמר ומקנה, ולכן פסק דבמכירה לא צריך רוצה אני, וקושיית הגמ' היכי קרי ליה חמסן כיון דתליוה וזבין זביניה זבינא יתיישב כמש"כ דחמסן הוא דגם גמר ומקנה ליכא דהבעלים לא מכרו כלל.
נמצא דהרמב"ם והראב"ד מחולקים בפירושא דרוצה אני, והראב"ד לשיטתו שפיר סובר דאם אמר רוצה אני ליכא לא תחמוד כיון שהוא רצון גמור, והרמב"ם לשיטתו שפיר סובר דאפי' באומר רוצה אני עובר בלא תחמוד, ומה שלא השיגו בה' גירושין משום דשם כתב רק טעם והסבר וחלק עליו כאן שנוגע לדינא.
עוד הקשה הלח"מ בפי' י' מה' מכירה על דברי המ"מ דאע"פ שקנה עובר בלא תחמוד מקושיית הגמ' בהכונס דפריך אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והאמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זבינא, ולדברי הרמב"ם מאי פריך כיון דעכ"פ עובר בלא תחמוד, ולפימש"כ עכשיו היינו יכולים לומר דאה"נ דבסוגיא דהכונס הוי סובר דטעמא דרב הונא משום דהוי רצון גמור וממילא אינו עובר בלא תחמוד, אבל באמת א"צ לזה דלהלכה מוכח מלשון הרמב"ם בפ"י מה' עדות דדוקא היכי שלא קנה שהבעלים לא עשו מעשה מכירה כלל נקרא חמסן וקרא זה גזל של דבריהם, דבפ"י מה' מכירה כתב מי שאנסוהו עד שמכר אבל בהל' עדות כתב החמסנים והם הלוקחים וכו', ומוכח דסובר דאפי' לא מכרו הבעלים כלל רק נטל ונתן דמים דלא קנה מ"מ לא הוי גזלן ולא עבר בלא תגזול אלא חמסן מיקרי, ומה שהקשה דהא עבר בלא תחמוד לק"מ דהא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו, ואף דהתוס' בסנהדרין דף כ"ה כתבו לפרש דכן הוא האמת והרמב"ם אינו סובר כן ועיין בכ"מ פ"י מה' עדות, וכבר תמה עליו שם הלח"מ, מ"מ כיון דלא משמע להו איסור לא מיפסל אפי' מדרבנן וכמו בהני קבוראי שם דף כ"ו ע"ב, וכן שיטת התוס' בכמה דוכתי דלא כמו שכתבו בסנהדרין.
ולכאורה יש להעיר דכיון דהרמב"ם סובר דאפי' היכי שלא מכרו הבעלים כלל אינו גזלן ובודאי עבר בלא תחמוד וא"כ בזה יקשה קושיית הראב"ד דבזה ודאי הוי נטילת החפץ מעשה ואמאי אינו לוקה, ואולי נימא דגם בזה עיקר האיסור הוא החמוד בלב ואין בו מעשה אך מל' המ"מ לא משמע כן, וצ"ל דבזה פשוט כד' הראב"ד דאז הוי לאו שניתן לתשלומין שצריך להחזיר החפץ והרמב"ם לא נחית כאן לזה, דהא מיירי בהפציר והרבה עליו רעים דאז בודאי קנה ולא הוי לאו שניתן לתשלומין לכן כתב דאינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה, דאף דאינו עובר אלא עד שיקח מ"מ הלקיחה הוא רק גמר לתנאי האיסור, אבל עיקר האיסור הוא החמוד שאין בו מעשה וכנ"ל:
-השמטות ומלואים-
הנני מעתיק מה שהשבתי לח"א הרב הגאון הנעלה מו"ה אליעזר מנחם שך שי' בענינים מחלק ב' על מש"כ אלי.
בפ"א מה' (גנבה) [גזילה ואבידה] הל' ט' על מש"כ המ"מ דמשו"ה אף שעובר בלא תחמוד קנה דהוא כמו גוזל עצים ועשאן כלים שקנה בשינוי, הקשיתי דהא שם גלי קרא דכתיב אשר גזל, וע"ז כתב חביבי דהא בכל גזל עובר ג"כ בלא תחמוד, וכיון דגלי קרא דקנה בשינוי בדרך גזלה ולא אמרינן אעל"מ ה"נ אם הקנהו המוכר ועשה קנין דלא גרע משינוי, והנה לפי"מ שמפרשים דעיקר מה דגלי קרא הוא בדין קנין שינוי אין ראיה ממה דגלי קרא דקונה היכי שנשתנה לזה שיקנה כשהוא בעיניה, אכן לפי"מ שבארתי דעיקר מה דגלי קרא הוא דמהני הגזילה דנעשה ברשות הגזלן וזה צריך נמי למ"ד יאוש לחודיה קנה אם נימא דקונה אפי' אם אינו בבית הגזלן וכמש"כ התוס' בדף ס"ט דע"כ משום דכבר הוא ברשותו, ולפי"ז עיקר מה דגלי באשר גזל הוא דמהני הגזילה, וא"כ שפיר יש לומר דכמו דמהני בגזלה אף שעבר גם בלא תחמוד ה"נ מהני במכר אף שעבר בלא תחמוד, ומ"מ אינו מוכח גם לפי"ז להביא ראיה ממה דמהני בגזלה שיעמוד ברשותו לזה דליהני במכירה שיהיה שלו, דכיון דהוא עכ"פ נגד כללא דאעל"מ ורק דגלי קרא א"כ נימא היכי דגלי גלי:
Loading...
1:9
1
Loading...