אפי' מת זה שהכלי תחת ידו מוציאין אותו מיד היורש בלא שבועה שכיון שאין לאביו לטעון שלקחו או שהוא משכון, כך זה אינו יכול להשביעו, ואם טען היורש טענת ודאי ואמר בפני נתנו לאבי או מכרו לו, הרי בעל הבית נשבע היסת כשאר כל הנשבעין, וכבר בארנו שיש מי שהורה שישבע בעה"ב היסת ואחר כך יחזיר כליו מיד היורש ואין דעתי נוטה לזה.
השגת הראב"ד. וכבר בארנו שיש מי שהורה וכו' עד ואין דעתי נוטה לזה. א"א חיי ראשי אני אינו אומר כן אלא כל נוטל נשבע בנקיטת חפץ ואפי' דברים הראויים להשאיל ולהשכיר אין מוציאין אלא בשבועה בנקיטת חפץ חוץ מראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא, בענין שנאמר בו שאינו נאמן לומר לקוחים הם בידי, הואיל והעדים מעידים על הענין ההוא, עכ"ל.
בפ"ב מה' שכירות הל' י"ב הבאתי דברי הרמב"ם והראב"ד כאן וכתבתי דמחלוקתם הוא בדין נשבע על המשכון לדעת הגאונים שלמדו שצריך לישבע מדין המכיר כליו וספריו שישבע הלוקח כמה הוציא ויטול, דדעת הראב"ד דמשם ילפינן כללא דכל נוטל נשבע, וזהו שדימה הראב"ד כאן דין המערער בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר, לדין נשבע על המשכון, דלכאורה לא דמי זל"ז דטוען על המשכון מבואר מדברי הרמב"ם בפי"ג מהל' מלוה דמה שהוא מוחזק במשכון נקרא מוחזק, דאפי' יש עדים שהוא משכון נאמן לטעון כמה הוא חייב לו עד כדי דמיו, והראב"ד לא השיג שם, וע"כ מה דנשבע המחזיק את המשכון אינו משום שנוטל מן המוחזק, אלא משום דעכ"פ ע"י חזקתו בהמשכון גובה ממון, וא"כ לא דמי לדברים העשויים להשאיל ולהשכיר שנצריך להמערער שבועה, דהתם מחזקינין החפץ בחזקת המערער והוא נוטל החפץ שלו ממש, וצריך לומר בדעת הראב"ד דכיון דעכ"פ מי שהוא מחזיק החפץ הוא תפיס בו, ואנו צריכין להוציא ממנו, לכן גם זה נקרא נוטל, וכמו דאנו מצריכין לישבע הגובה מן המשכון, דאף שיש לו דין מוחזק בהמשכון מ"מ עיקר החפץ הוא של בעל המשכון רק שיש לו דין מוחזק לגבות החוב מהמשכון, ומזה לומד הראב"ד דכל נוטל נשבע, אבל הרמב"ם סובר דדין נשבע על המשכון אינו אלא בשביל שהוא גובה, אבל בדברים העשויין להשאיל כיון שהוא נוטל חפץ שהוא שלו אינו נשבע, ובארתי שם שהרמב"ם והראב"ד הולכים לשיטתם במה שחולקים לקמן בפי"ד בעינן דרבה בר שרשום, ולפנינו נביא זה שם.