מנה הלויתיך כפר בבית דין ואמר לא היו דברים מעולם, ובאו שני עדים ואמרו שלוה ממנו מנה ופרעו, והמלוה אומר לא נפרעתי הרי זה חייב לשלם, שכל האומר לא לויתי ובאו עדים שלוה כאומר לא פרעתי דמי, ונמצא הלוה אומר לא פרעתי והעדים מעידים אותו שפרע, הודאת בעל דין כמאה עדים, ואין המלוה חייב שבועה שהרי הוחזק זה כפרן, וכן אם הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואמר לא היו דברים מעולם וזה אינו כתב ידי, אם הוחזק כתב ידו בבית דין, או שבאו עדים שהוא כתב ידו, הרי זה הוחזק כפרן ומשלם.
השגת הראב"ד. מנה הלויתיך וכו' עד שהרי הוחזק כפרן. א"א אין צורך לזה הטעם, עכ"ל.
ואין המלוה חייב שבועה שהרי הוחזק זה כפרן, כתב המ"מ מכאן שהוא סבור שכל מקום שהוחזק כפרן אין התובע צריך לישבע, וכן עיקר וזה דעת קצת מפרשים, ונראה לי ראי' מדין זה דאם איתא דמלוה נשבע היאך מקבלין שבועתו נגד שני עדים אלא ודאי אינו נשבע עכ"ל, ולא הזכיר כלל מה שכתב הראב"ד בהשגתו דאין צורך לזה הטעם, ובאמת הוא תימה גדולה דלמה צריך לטעם דהוחזק כפרן כיון שכתב מקודם בעצמו דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי, ובעיקר דברי המ"מ שלמד מכאן שכל מקום שהוחזק כפרן אין צריך התובע לישבע כתב כן בהגה"מ כאן וז"ל, וכן פסק בס"ה שפירש רבינו יהודה בשם ר"י בכ"מ שאנו אומרים הוחזק כפרן לא שישבע שכנגדו ויטול, אלא שישלם מאחר שהוחזק כפרן על תביעה זו ולא כפי' רב אלפס שפירש לישבע ויטול, ורש"י כתב כרב אלפס, וגם ר"ת הגיה בספר אלפס שאין כאן שבועה על התובע, ומה שכתב "שפירש" הוא ט"ס דבסמ"ג לא הביא כך כלשון הרמב"ם, וצ"ל "ופירש", ומה שכתב דרב אלפס כתב שישבע ויטול, ורש"י כתב כרב אלפס לא נמצא אצלנו כן לא ברי"ף ולא ברש"י לא בשבועות ולא בב"מ דף י"ז, והרא"ש כתב שם להדיא דרש"י לא כתב כאן שישבע המלוה ויטול, ומשום דלעיל גבי אמרו לו חייב אתה ליתן כתב כן, וע"כ שהי' להם גירסא אחרת ברש"י, אבל עכ"פ זה שייך להסתפק בכל הוחזק כפרן שאינו נאמן בטענתו, אבל כאן דאומר לא לויתי והכחישוהו עדים הא ודאי אינו נאמן לומר פרעתי דהא הודה שלא פרעו.
והנה הש"ך בסי' ע"ט סעיף א' שהביא המחבר דברי הרמב"ם כתב שכבר כתב הראב"ד דא"צ לזה הטעם, וכתב ע"ז ואפשר כוונת הרמב"ם להורות דאפי' יטעון אח"כ פרעתי לא יהא נאמן, וכן כתב הגר"א דצריך לדחוק דאפי' יטעון אח"כ פרעתי, אבל הוא ודאי דחוק, וכן כתב התומים שאין לשון הרמב"ם יורה על זה כי לא נזכר מזה דבר, וכתב התומים דזה ודאי אי אפשר שנצריך למלוה לישבע שלא נפרע, כיון דהעדים מכחישין ואומרים שפרע, וע"כ אמרינן דהואיל והודה הלוה שלא פרע, הו"ל הך פרעון מחילה ומתנה כמו בטענו חטים והודה לו בשעורים דהו"ל מחילה, וא"כ איך ישבע הא הפרעון נמחל, ולכן כתב דיש אפשרות שנצריך המלוה לישבע שלוה, ואף שהעדים אומרים לוה הא המלוה מודה דהנך סהדי שקרי שהעידו שפרעו והוא אומר דלא נפרע, ולכך נתן הרמב"ם טעם דכיון דהוחזק כפרן לא תיקנו חכמים היסת, ודבריו תמוהים בין בתחילה בין בסוף דבמה שכתב מתחלה דלא שייך שישבע המלוה שלא נפרע כיון שהעדים מעידים שנפרע וע"כ דאמרינן דכיון שהלוה הודה שלא פרע הו"ל הך פרעון מחילה ומתנה, כמו בטענו חטים והודה לו בשעורים, ובאמת אינו משל כלל, דשם נוכל לומר דכיון שלא תבעו שעורים מחל לו, אבל כאן גבי פרעון אם פרע כמו שמעידים העדים ע"כ שאמר בפיו שנותן המעות לשם פרעון, דאם ראו שנתן לו סתם מעות מנין יודעים שהוא לשם פרעון זה החוב, וע"כ ששמעו בפי' שהוא לשם פרעון זה החוב, וא"כ איך נאמר כשמודה הלוה שלא פרעו שמוחל הפרעון דאיך אפשר לו עכשיו למחול הפרעון.
ובעיקר טענו חטים והודה לו בשעורים דפשוט לו דשם אמרינן דמחל לו השעורים כשטענו חטים, גם זה אינו נכון דהא בא כאן ליישב דעת הרמב"ם, ושיטתו הא ע"כ אינו משום דמחל דהא פסק בפ"ג הל' י' שאם תפס התובע דמי שעורים אין מוציאין מידו, ובאר בפי' את שיטתו דהפטור הוא משום הודאה והוי הודאה כנגד הודאה, ולכן אם תפס התובע דמי שעורים אין מוציאין מידו, שהנתבע הרי אינו יכול לתבוע שב"ד יוציאו מהתובע התופס דלהודאתו בעצמו הוא חייב, ועיין בחו"מ סי' פ"ה סעיף י"ב שמובא ב' הדעות ועיין בש"ך שם.
וראיתי בנתיבות סי' כ' ס"ק א' בדין המבואר שם שאם אמר אין לי עדים אינו יכול להביאם, שכתב הסמ"ע דאמרינן עדי שקר הם ששכרן, והקשה התומים דא"כ אם ראובן תובע לשמעון ואומר שמעון אין לי ראי', ואח"כ תבע שמעון לראובן באותם עדים דלפי"ז לא יוכל להוציא על פיהן דהא לפי דבריו פסולים הם, ואם עדי אמת הם הרי מגיע לו חזרה מראובן בעד הדין הקודם, והביא הנתיבות על זה הך דינא שאנו עומדים בו בלוה שאמר לא לויתי, והביא המלוה עדים שלוה ופרע דחייב לשלם אף שהלוה והמלוה אומרים שלא פרע, ומוכיח הנתיבות מזה שהבעל דבר אינו פוסל עדים שהעידו נגדו, רק כשמודה דבר שהוא לחובתו דנגד חובתו הודאתו כמאה עדים דמי, ולזה פוסל העדים המכחישין הודאתו אפי' לעדות אחרת, וגבי לוה ופרע אינו יכול הלוה לומר ממ"נ אם העידו שקר במה שאמרו שפרע, גם מה שהעידו שלוה אין נאמנים, כדמוכח בב"ב דף ל"א דאי איתכחיש באכילה גם באבהתא איתכחיש, משום דנגד מה שהודה בעצמו לחוב לעצמו לא מהני טענת ממ"נ דאולי הודה ומחל עכ"ד, והלך בזה כדרך התומים דאמרינן מחל על הפרעון, וכבר כתבתי דהפרעון אי אפשר למחול כיון שהעדים מעידים דבתורת פרעון פרע, אך עיקר קושייתו צריכה יישוב דממ"נ אם הגידו אמת הרי אומרים שפרע, ואם אמרו שקר למה יאמינו אותם שלוה.
והנתיבות בסי' ע"ט סעיף א' שמביא המחבר דין זה שכתב הרמב"ם כאן שכתב הרמ"א דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, ומה שאומר לא לוה הרי הוכחש בעדים, כתב על זה הנתיבות ואין לומר דהא העדים פסולים כיון שאומרים שפרע והוא מודה בעצמו שלא פרע, דזה אינו דיש לומר כמש"כ הר"ן בר"פ שבועת הדיינים דיש לומר דהעדים זוכרין יותר ממנו ע"ש וציין לדבריו בסי' כ', והר"נ שם הוא על הא דאמר בב"ב דף קכ"ח המוציא שט"ח על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום, ולוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידין אותו שפרעו כולו נשבע וגובה מחצה מבנ"ח וכו' וכתב על זה הר"נ ואיכא למידק כיון דאיכא עדים שפרעו כולו הם המעידין כדבריו דיש בכלל מאתים מנה ולמה צריך לישבע, יש לומר דשאני הכא שהוא פסלם שמכחיש דבריהם ואומר שלא פרע אלא מחצה ולגבי עצמו נאמן, ומיהו לאו למימרא דפסלינהו לגמרי דאם כן אפי' בשבועה לא מהימן דהא איכא שטרא, אלא לאו הכחשה היא לגמרי, דאפשר שהוא אינו זכור אלא מן המקצת, והעדים זכורים יותר, וכיון דהכחשה ולאו הכחשה היא אין סומכין על עדותן לגמרי ולא על השטר לגמרי, אלא עדותן מהני לבטולי שטרא בלחוד והוי ליה תביעתו של מלוה כתביעה על פה שאין עליה עדים, שכל שהנתבע מודה מקצת נשבע, עכ"ל.
והנה מה שהביא מד' הר"נ ליישב כאן אינו מיושב דכיון שכתב דהוי הכחשה ולאו הכחשה והיינו דהוי ספק בהכחשה ולכן מהני ההכחשה רק לבטל ראיית השטר, והיינו דהראי' מזה שהשאיר לו השטר אינו ודאי ראי' שלא החזיר, אבל מה שנוגע לכאן כיון דנימא דראיית העדים ג"כ אינה ראי' גמורה, א"כ אין עדים על זה שלוה וכיון שהלוה טוען שלא לוה מנ"ל לחייב הלוה, לכן נראה דאם העדים העידו לזכותו אחר שכבר הודה לחובתו לא נפסלו בזה מטעם אחר, דכיון שכבר הודה שלא פרע א"כ עדותם אינה מועלת כלום לזכותו בזה, וכל עדות שאינה מועלת אינה עדות, כיון שאין בה שום נ"מ לדינא והוי כמו דאמרו סתם שקר שאינם נפסלים, ודוקא מי שנשבע על שקר פסול לעדות ולא במגיד סתם שקר, ולכן שפיר נאמנים בזה שאומרים שלוה.
ונשוב לדברי הרמב"ם במה שכתב ואין המלוה חייב שבועה, והנה בעיקר דינא אם הלוה אומר לא לויתי שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, אם המלוה הי' מודה שפרע אז תלוי במחלוקת, דהשיטות שסוברים דהודאה כנגד הודאה הוי מחילה מצד התובע, א"כ ודאי פטור, אבל לשיטת הרמב"ם דמהני תפיסה מהתובע, ומשום דסובר דהנתבע שהודה לא נפטר רק התובע לא יוכל לתבוע כיון שהודה דהנתבע אינו חייב לו, והנה בפ' ז' הל' ז' כתב הרמב"ם מי שהודה בב"ד שאני חייב לזה התובע מנה, ואח"כ אמר נזכרתי שפרעתי לו חובו זה שהודיתי בו והרי עדים, הרי זו עדות מועלת ועושין על פיהם שהרי לא הכחיש עדיו, ואינו כאומר לא לויתי מעולם, והנמוק"י ריש ב"מ גבי מה דאמר הגמ' מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה שהוכיחו מכאן הראשונים דלא כהרמב"ם, דע"כ בהכי מיירי באינו עומד בהודאתו, דאם עומד בהודאתו פשיטא שצריך לשלם, וכתב הנמוק"י דהרמב"ם מיירי בהביא העדים אחר שאמר נזכרתי, והגמ' מיירי שבאו עדים והכחישוהו ואח"כ טען נזכרתי כדברי העדים, ואם נאמר דלא כדברי הנמוק"י ובכל גוונא נאמן לומר נזכרתי דהא סתם הרמב"ם וכתב והרי העדים ומשמע דאפי' שמע מהעדים קודם שאמר נזכרתי, ולפי"ז בטוען לא לויתי דהוי כאומר לא פרעתי לולי הטעם שהכחיש עדיו ואינו נאמן בטענתו אם הי' טוען נזכרתי הי' נאמן, וזהו שכתב ואינו כאומר לא לויתי מעולם, והיינו דבזה אינו נאמן בטענתו לומר נזכרתי, והוא כיון שהוחזק כפרן ואינו נאמן בטענתו.
ולפי"מ שכתבנו דבהודאה כנגד הודאה מהני תפיסה לשיטת הרמב"ם א"כ כאן שהעדים אומרים שפרעו אם יטעון הלוה נזכרתי שפרעתי ויש לו עדים על זה שפרע, אף שאין אנו מאמינים לו שפרע משום דהוחזק כפרן הי' אפשר לומר דזהו בדין ממון, אבל בדין שיוכל להשביע המלוה היסת כיון שאם יודה המלוה שפרע אז לא יוכל לגבות מן הלוה שהוא תפוס ובפרט שיש עדים שפרע, אף דלגבי הלוה אינם נאמנים דהוא נאמן על עצמו יותר מהעדים, אבל לגבי המלוה להשביעו היסת הי' אפשר לומר דמהני עדות העדים שלא יגבה בלא שבועה, לזה כתב הרמב"ם דגם שבועת היסת אין משביעין אלא ע"י טענה שיש בה צד נאמנות שאנו אומרים חזקה אין אדם תובע אלא א"כ יש לו, אבל כאן שהלוה הוחזק כפרן אין בטענתו כלום, ובלא טענת ודאי הא כתב בפ"א הל' ז' דאין משביעין היסת.
Loading...
6:3
1
Loading...