Even Ha'azel on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant 5:6

שטר מסרתי לך ועשרה דינרין היה לי בו ראיה לא היו דברים מעולם ישבע היסת, הפך עליו הרי זה נשבע היסת שהיתה בו ראיה לעשרה דינרים ואבדו באבדת השטר ויטול, ואם אמר הנתבע אמת מסרת לי ואבד הרי זה פטור אף משבועת היסת שאפילו פשע בו ואבד פטור כמו שבארנו בהלכות חובל.
השגת הראב"ד. שטר מסרתי לך וכו' עד כמו שבארנו בהלכות חובל. א"א תימה גדול הוא זה ואולי ברשותו הוא וכופר הוא בי, ואם פטרוהו משבועת התורה משבועת פשיעה משבועה שאינה ברשותו לא פטרוהו עכ"ל.
כתב המ"מ דכונת הרמב"ם כאן כשאינו מאמינו שמחמת שאבד השטר אינו יכול לגבות החוב, וכמו שכתב כמו שבארנו בהלכות חובל, דזהו שכתב שם בפ' ז' דאם אינו מאמינו אפי' שרפו פטור הא אם מאמינו הא סובר בפ"ב מהל' שכירות דהפושע בשטרות חייב, וכתב עוד ולעיקר הדין הכתוב כאן שהוא פטור אף משבועת היסת הוא מפני שאין התובע יכול לטעון טענת ברי, וכתב בזה הכ"מ ז"ל איני מבין דברים אלו שהרי התובע טוענו ברי שמסרתי לך, ואם לומר שאינו טוען ברי שפשע, הא לפי מה שכתב אפי' טוען כן בברי והלה מודה לו פטור הוא, נראה דכונת המ"מ הוא, דאם היה יכול לטעון ברי לי שהשטר אצלך הי' חייב לישבע היסת כמו ברישא כשטוען להד"מ, והמל"מ כתב על דברי המ"מ שכתב דשבועת היסת ליכא מפני שאין התובע תובעו ברי, דלמה הוצרך הרמב"ם לתלות הטעם שאפי' פשע בו פטור, הא משבועת התורה נתמעט והיסת ליכא בטענת שמא, נראה דכונת הרמב"ם הוא דאפי' אם יטעון בעל השטר ברי שפשע ולא כמו שאומר שאבד מ"מ פטור משבועת היסת משום שאינו מאמינו שאבד החוב, ומבואר דדברי המ"מ ליתן טעם על מה שאינו נשבע היסת שאבד השטר שלא יטעון בעל השטר שהוא אצלו, וישבע היסת כמו ברישא שטען להד"מ, ודברי הרמב"ם הם אפי' אם יטעון ברי שפשע.
ובמה שהשיג הראב"ד למה אינו נשבע שאינו ברשותו, כתב המ"מ דתקנת שבועה שאינה ברשותו הוא דוקא בשומר הבא לשלם, או בנשבע ג' שבועות ליפטר שהוא מה"ת, אבל בשטרות שפטור משבועה לא תיקנו בו שבועה שאינה ברשותו הביא בזה המל"מ שהרשב"א בתשובה הסכים להראב"ד ושהוסיף שצריך לישבע גם שלא שלח בו יד ואח"כ נאבד וציין לסי' תתק"פ ולע"ע לא מצאתי זה בת' הרשב"א, אך הר"נ בשבועות בהלכות הביא בשמו, אבל מוכח שם דרק על שאינו ברשותו חולק, וסובר כהראב"ד ע"ש, והמל"מ הקשה דהא ק"ו הוא אם בבא לשלם חייב שבועה שמא חמד הפקדון כ"ש למי שפוטר עצמו, ובזה כתב בעצמו משום דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו, ויש לומר עוד משום שהשטר אינו ראוי לו לגבות בו, ובעיקר נראה דבדיני שומרים דאיכא שבועה דאורייתא מצינו שתיקנו חכמים כעין של תורה, אבל בשטרות שנתמעטו מן התורה מדין שבועה לא מצינו שחייבו חכמים שבועה.
איברא שהטור בסי' צ"ה כתב דאין נשבעין על כל הנך דוקא שבועה דאורייתא, אבל שבועה דרבנן נשבעין והוא מדברי הרי"ף והרא"ש פ' שבועת הדיינין ולמדו זה מהא דאמרינן בפ' הכותב הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה, דהיינו שבועה דרבנן דמדאורייתא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, וכתב שם הב"י שכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהל' טוען, אבל בדברי הרמב"ם פ"ה מהל' טוען הל' א' מבואר דאינו אלא בשבועת היסת, דאחר שכתב כל אלה שאין נשבעין עליהן כתב ועל כולן נשבע שבועת היסת אם היתה שם טענת ודאי, חוץ מן ההקדשות שאע"פ שאינו חייב עליהם שבועה מן התורה, תיקנו חכמים שישבע עליהם כעין של תורה כדי שלא יזלזלו בהקדשות, ומבואר דדוקא בהקדשות נשבעין כעין של תורה, וקשה דהא בפוגמת הוא נמי שבועת המשנה, ומוכח דסובר דבכל אלה שנתמעטו משבועת התורה, לא תיקנו חכמים שבועת המשנה כעין של תורה, ורק בפוגמת דאינה שבועה לפטור, אלא שבועה ליטול ולא שייכא בגדר שבועת המשנה לפטור.