טענו ענבים העומדות ליבצר ותבואה יבשה העומדת להקצר והודה במקצתן וכפר במקצתן הרי זה נשבע עליהם כשאר המטלטלין, והוא שאינן צריכין לקרקע שכל העומד להבצר הרי הוא כבצור לענין כפירה והודייה, אבל אם היו צריכים לקרקע הרי הן כקרקע לכל דבר ואין נשבעין עליהן אלא היסת.
השגת הראב"ד. טענו ענבים וכו' עד ואין נשבעין עליהן וכו'. א"א המחבר פוסק כרבי מאיר והרב פוסק כחכמים, ואולי מפני מה שאמרו בכתובות סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי, והרב ז"ל הלא ראה כל זה, ואפשר שאין למדין שבועה לשאר דברים שהרי עבדים של יתומים נדונים כמטלטלין ולענין שבועה אין נשבעין עליהן עכ"ל.
כתב המ"מ רבינו נראה שהוא פוסק כר"מ ממאי דאמרינן בפרק נערה שנתפתתה כל העומד לגדור כגדור דמי ומחלוקת ר"מ וחכמים היא בשאינן צריכין לקרקע, או שהוא ז"ל סבור שמחלוקתן היא בשצריכין לקרקע אבל אין צריכין לקרקע כלל אפי' חכמים מודים שהן כמטלטלין ואתיא ההיא דנערה שנתפתתה כחכמים והוא פוסק כחכמים, וכיוצא בזה החלוק שכתב כאן כתב פ' ראשון מהל' מכירה אבל בהל' שכירות פ' שני לא חלק רבינו בין צריכין לקרקע לאין צריכין ושם נראה מלשונו שאפי' אין צריכין הרי הן כקרקע לענין שומרין שכך כתב שם אפי' ענבים העומדות להבצר הרי הן כקרקע בדין השומרין נראה שהוא מחלק בין שומרין לדין אחר ולא ידעתי בזה טעם נכון עכ"ל ובפ"א מהל' מכירה הל' י"ז כתב הרמב"ם כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואם אינו צריך לקרקע כגון ענבים העומדות ליבצר הרי זה כמטלטלין לקנין וכתב על זה המ"מ ואמרינן פ' שבועת הדיינין כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע לענין שבועה ומה שאמרו שם דאפי' ענבים העומדות ליבצר הרי הן כקרקע פירשה כשהן צריכין לקרקע אבל כשאין צריכין לקרקע כלל הא אמרינן כל העומד ליתלש כתלוש דמי ואי נמי דשבועה שאני עכ"ל ותמה בזה המש"ל דהא כתב כאן הרמב"ם דענבים העומדות ליבצר הרי הן כבצורים לענין כפירה והוא באמת תימה על המ"מ ותמה בזה גם הלח"מ בפ"ב מהל' שכירות הל' ד' ודחק בזה בדברים שאינם מתקבלים ע"ש ונראה דצריך להגיה בדברי המ"מ ובמקום שכתוב דשבועה שאני צ"ל דשומרים שאני וזהו כמו שכתב כאן אך מה שכתב כאן ולא ידעתי בזה טעם נכון, כתב הכ"מ שם בפ"א מהל' מכירה דהוא ע"פ דברי הר"י הלוי שהביא הטור בסי' צ"ה דהיינו טעמא דגבי שומר לאו כבצורות דמי כיון דלשמירה הם כשהם מחוברין לקרקע ואדעתא דהכי מסרינהו ניהליה הו"ל כקרקע דהא לאו למיתלשינהו מסרינהו ניהליה.
והנה מה שכתב הכ"מ דדעת הרמב"ם דמחלק בין שומרים לשאר דברים הוא ע"פ דברי הר"י מיגש, באמת מבואר כן להדיא בפיהמ"ש להרמב"ם על מתני' דשבועות פ' שבועת הדיינים על מתני' דר"מ אומר יש דברים שהן כקרקע וז"ל שם מחלוקת חכמים ור"מ הוא בענבים העומדים ליבצר והלכה כחכמים אבל כשימסרם לו בתורת שמירה, ולענין מקח וממכר ודיני האונאה והודייה במקצת כשהיה עיקר התביעה שלא בתורת שמירה העיקר המכוון שהם כמטלטלין שכל העומדים ליבצר כבצור דמי, וראיתי שכבר עמד ע"ז הש"ך בסי' צ"ה שהביא דברי הפיהמ"ש אכן הש"ך לא עמד על כונת דבריהם של הר"י מיגש ופיהמ"ש, דהוא מפרש דסוברים דרק לענין חיוב שומרים אמרינן דהוו כקרקע אפי' עומדין ליתלש ומפרש לשיטתם מתני' דעשרה גפנים טעונות מסרתי לך דהוא בדין שומרים, ולזה הקשה דל"ל למיתני במודה במקצת, אבל באמת אין כונתם כלל לזה, אלא דכי מסרם בתורת שמירה אז אפי' עכשיו הד"ת רק בכפירה והודאה ולא נאבדו כלל וכמש"כ הרשב"א דמיירי שבצרן דלא הוי הילך מ"מ פטור לשיטת הרמב"ם דדמי קרקע הוא כקרקע, ומש"כ הרמב"ם דלענין כפירה והודאה הם כמטלטלין זהו אם לא מסרם בתורת שמירה וכמש"כ להדיא בפירושו שהבאנו, וכן כתב הר"י מיגש אבל מאן דזבין לחבריה ענבים כשהן מחוברים לקרקע למתלשינהו לנפשיה כיון דלמיתלשינהו זבנינהו ניהליה וכבר הגיעו ליבצר הוו להו כבצורים ודיינין בהו דין מטלטלין בכל מידי כגון דין אונאה ושבועה וכיוצא בהן דהא קיימא לן כל העומד ליבצר כבצור דמי וכל העומד לגדור כגדור דמי עכ"ל, ומבואר דאם מסרם לו בתורת שמירה כיון דאין לו רשות לבצרם אפי' אם עתה הדין במודה במקצת אין דינו כבצור.
והנה עוד הקשו הלח"מ והש"ך מהא דגיטין דף ל"ט דבעי למימר דהמקדיש עבדו אי מועלין בשערו דפליגי ת"ק ורשב"ג מיירי בשערו העומד לגזוז מר סבר כגזוז דמי ומ"ס לאו כגזוז דמי, ואמר על זה לימא פליגי בפלוגתא דר"מ וחכמים במתני' דשבועות אם ענבים העומדים ליבצר כבצורות דמיין, עוד הקשה הלח"מ מד' הרמב"ם בהל' מעילה פ"ה שכתב דהמקדיש עבדו אין מועלין בשערו משום דכל זמן שהוא מחובר הולך ומשביח, וטעם זה אמר הגמ' בגיטין שם אליבא דר"מ, ולכאורה הי' נראה דמהגמ' דגיטין לא קשה דדוקא גבי מכירה שמכר לו אדעתא למשקלינהו הוי כמטלטלין וא"כ אין הטעם גבי שומרים דוקא משום דמסר לו שיהיו מחוברים אלא לאפוקי מדין מכירה שמכר לו לתלוש וא"כ במעילה שמעל כמו שהוא מחובר שפיר הוי כקרקע, אכן ממה שכתב הרמב"ם בהלכות מעילה טעמא דאשבוחי משבח דאמר בגמ' אליבא דר"מ מוכח דסובר דבלאו האי טעמא הי' דינו כמטלטלין ודוקא גבי שומרים דינו כקרקע.
ונראה לפי"מ שכתבו התוס' בשבועות דף מ"ג שהוכיח הר"ח לפסוק כר"מ מהא דקיי"ל כר"ש בפ' הכונס דאם אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים, ואף שכתב הש"ך לחלק דהכא תלשה הבהמה, אבל באמת כתב הרשב"א בשבועות דהכא בפלוגתא דר"מ ורבנן מיירי נמי בתלשם השומר דאלא"ה הוי הילך ומ"מ סברי רבנן דהוא כקרקע וזהו לשיטת הרמב"ם דדמי קרקע הם כקרקע ומוכח דמה דהוי כמטלטלין בהכונס אינו משום שתלשה, ועכ"פ הר"ח אינו מחלק וא"כ יש לומר דגם הרמב"ם אינו מחלק רק דאינו רוצה לפסוק כר"מ ומחלק כהר"י מיגש בין שומרין למילי אחריני ולכן סובר דדוקא גבי שומרים דלהדיא מסרינהו שיהיו מחוברים, פליגי חכמים ולכן גבי מעילה היה מן הדין שיהיו כמטלטלין אי לאו טעמא דאשבוחי ולכן סובר הרמב"ם דאף דהגמ' בעי למימר דהמקדיש עבדו אם מועלין בשערו תליא בפלוגתא דר"מ וחכמים ולא סבר לחלק בין שומרים למילי אחריני, אבל כיון דמוכח מהא דכתובות דכל העומד לגדור כגדור דמי וכן מהא דקיי"ל דאכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים דאנו צריכין לחלק בין שומרים לדינים אחרים שלא מסרם בתורת שמירה.