Even Ha'azel on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant 4:8

מנה לי בידך והרי עד אחד מעיד עליו והנטען אומר כן הוא, אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה הרי זה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, ומפני מה אינו יכול לישבע שהרי הוא מודה במה שהעיד בו העד, ואין הנשבע בהודאת עד אחד נשבע, עד שיכחיש את העד ויכפור בעדותו וישבע על כפירתו, לפיכך שטר שיש בו עד אחד וטען שפרעו, וכן כפרן שבא עליו עד אחד וטען שפרע או החזרתי לך הפקדון הרי זה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, מעשה באחד שחטף לשון כסף מחבירו בפני עד אחד ואמר אחר כן חטפתי ושלי חטפתי, ואמרו חכמים הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, וכן כל כיוצא בזה.
השגת הראב"ד. לפיכך שטר שיש בו עד וכו' עד ואינו יכול לישבע ומשלם. א"א משלים הוא ממשל ולמה לא יכחיש העד מכל וכל בשבועתו שפרע, ואולי על דרך שכתב במקום אחר שטען תחלה בב"ד להד"מ והוציא עליו שטר זה שיכחישו בהלואה ואח"כ אמר לויתי ופרעתי והיה לו להזהר בדבריו עכ"ל.
המ"מ והכ"מ כתבו בזה לבאר דברי הרמב"ם, והכ"מ הביא מד' הריב"ש בתשובה שנשאר בתימה בד' הרמב"ם, ומה שכתב המ"מ דכונת הרמב"ם כדברי הראב"ד כתב הכ"מ בשם הריב"ש דאין נראה כן דכיון שכתב וכן כפרן מוכח דמקודם אינו מכוין לזה, אכן גם דברי הראב"ד צריכים באור במה שכתב ולמה לא יכחיש העד מכל וכל בשבועתו שפרע, דהא כבר ביאר הרמב"ם דבכה"ג אין זה הכחשה לדברי העד דהעד הא מעיד רק בשטר שלוה, ואם כונתו כמו שהקשה הריב"ש דכיון שהשטר הוא בעד אחד ואינו גובה בו ממשועבדים לא עדיף ממלוה ע"פ דנאמן לומר פרעתי, א"כ אין זה הכחשה לדברי העד, אלא שיהי' נאמן לטעון פרעתי דהא העד אינו אומר בשטר אלא שלוה, ונראה דכונת הראב"ד לומר דאין לפרש כמו שרצה המ"מ לפרש שהעד החתום בשטר מעיד ג"כ שלא פרעו, וע"ז כתב המ"מ דא"כ יכול לישבע כנגד העד שפרע, וזהו שכתב הראב"ד משום שפשוט אצלו ששטר בעד אחד אין לו כח שטר שלא יוכל לטעון פרעתי, והוא כמו שהביא הכ"מ מה שתמה הריב"ש דאין לומר בדעת הרמב"ם דכיון ששנים בשטר מחייבין ממון ואינו יכול לומר פרעתי, א"כ ה"נ בע"א שמחייב שבועה ואינו יכול לישבע שלא לוה, דא"א לומר כן דהא לא עדיף שטר בע"א ממלוה ע"פ בעדים דנאמן לטעון פרעתי, ואף דכאן יש שטר אבל כיון שאינו גובה בו ממשועבדים לא אמרינן שטרך בידי מאי בעי, וכן פסק הרמב"ם בפי"א מהל' מלוה הל' ג' כשיטת הרי"ף דעל מלוה בכת"י נאמן לטעון פרעתי, וכן הקשה המ"מ בפי"ד מהל' מלוה הל' י', ולכן כתב הראב"ד שאם נאמר דכונתו אם העד מעיד שלא פרע, א"א לומר כן דלמה לא יכחיש העד בשבועתו שפרע.
והנה היסוד דבשטר שאין גובה בו ממשועבדים נאמן לטעון פרעתי זהו ע"פ דברי הרי"ף שכתב בסוף פ' גט פשוט דבהוציא עליו כתב ידו נאמן לטעון פרעתי, וכן פסק הרמב"ם כנ"ל, והבעה"מ השיג עליו שם וכתב וז"ל דלעולם יכול המלוה לומר שטרך בידי מאי בעי, ודאמר רב פפא האי מאן דמפיק שטרא אחבריה ואמר אידך פריעא הוא לאו כל כמיניה, נ"ל כי כלל הוא בין בשט"ח בין בכתב יד, וכן נראה מלשון משנתנו ששנינו סתם גובה מנכסים בני חורין, ואילו הי' כדברי הרב הי' לו לתנא דמתני' לפרש ולומר אם טען ואמר פרעתי נאמן עכ"ל, וכתב ע"ז הרמב"ן דהא שנינו ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין וקיי"ל א"צ לפרעו בעדים, ולא פי' התנא דאם טען ואמר פרעתי נאמן וזו כעין ראי' לדברי רבינו הגדול ששנאו בלשון אחד, והטעם שכיון שאינו גובה מן המשועבדים אין מקפידין עליו ומניחין אותו ביד מלוה אע"פ שהוא פרוע, ואין נוהגין כן בכתב ידי עדים שיש לו קול וזילי נכסי דלוה, שהרי גובה מן המשועבדים עכ"ל, וכדברי הרמב"ן בטעמו של הרי"ף כתבו התוס' בכתובות דף כ"א ע"א והר"י חלק עליו ע"ש, אכן הרשב"א הביאו הנמוק"י בב"ב דף ע' גבי שטר כיס היוצא על היתומים הוכיח דלא כשיטת הרי"ף משטר פקדון, דמבואר שם בסוגיא דדוקא משום דנאמן לטעון נאנסו נאמן לומר החזרתי, אבל אי לאו מיגו דנאנסו הוי אמרינן שטרך בידי מאי בעי אף שאינו גובה בשטר זה מן המשועבדים.
אכן זהו ע"פ דברי הרמב"ן שכתב בטעמו של הרי"ף משום שאינו גובה ממשועבדים, אבל יש לומר דאף שדחה הרמב"ן השגתו של הבעה"מ בעיקר דינו של הרי"ף שעל כתב ידו נאמן לטעון פרעתי, מ"מ מהא שהביא הבעה"מ מדברי רב פפא נראה שיש להוכיח דעכ"פ אין הטעם משום דבכת"י אינו גובה מן המשועבדים, דהא קשה מה השמיענו רב פפא דאינו נאמן לטעון פרעתי על שטר, דהא מתני' היא המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים, ואם יכול הלוה לטעון פרעתי הא וודאי טענינן ללקוחות שפרע הלוה, וביחוד לר"פ לשיטתו דסבר בב"מ דף ה' כאביי דאדם פורע תוך זמנו וא"כ א"א שיגבו מלקוחות, דהאופנים שכתב עוד הרמב"ם בהל' ו' לא מהני גבי לקוחות, ואף דמסיק ר"פ דאי אמר ליה אישתבע דלא פרעתיך אמרינן ליה זיל אישתבע ליה מ"מ הי' יכול לומר רק זה ולמה אמר מתחלה דאמרינן ליה לאו כל כמינך זיל שלים, ומוכח דזהו ג"כ חידוש, ולכן ע"כ דר"פ אשמעינן דאפי' בשטר שאינו גובה מן המשועבדים וכמו אם כתוב בו בפי' שלא יגבה ממשועבדים מ"מ אינו יכול לטעון פרעתי, וזה מוכח כמו שהוכיח הרמב"ן ששנאן התנא בלשון אחד דין כתב בכתב ידו, ודין המלוה בפני עדים וצריך לומר דשטר בעדים חשיב יותר שטר משטר בכתב ידו.
והנה בפי"א מהל' מלוה הל' א' כתב הרמב"ם המלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים, אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפרעו בעדים, לפיכך אם טען ואמר פרעתי שטר זה אינו נאמן, לפיכך האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה אין כותבין עדותן ונותנין למלוה שלא יחזירו למלוה ע"פ עדות בשטר עד שיאמר להן הלוה כתבו שטר וחתמו ותנו לו, וכתבתי בזה בספרי דקשה בתרתי חדא דלמה רק בשביל שלא יוכל לומר פרעתי אין כותבין דהא נ"מ ללוה שנכסיו יהיו משועבדים ויגבו מלקוחות ויהיו זילי נכסיה בשביל השטר, וזה נ"מ יותר גדולה דלענין פרעתי לא הוי נ"מ רק אם לא יאמרו להלוה שכתבו, אבל אם יאמרו הא יוכל הלוה שלא לשלם להמלוה עד שיתן לו השטר, עוד קשה דהא בלא טעמים אין יכולין לכתוב שטר בלא דעת הלוה דהוי מפיהם ולא מפי כתבם, והנה על הקושיא הב' הארכתי שם וכיון שאינו נוגע לכאן איני מביא זה, אבל על הקושיא הא' כתבתי דלכאורה יש לומר דלענין לגבות ממשועבדים בודאי לא הי' מועיל שטר כזה שנכתב שלא מדעת הלוה, ורק לענין זה שיהיו להמלוה עדות שלא יוכל הלוה לכפור הי' סברא שיכולין לכתוב כמו שבארתי שם, ולכן כתב שאין להם רשות לכתוב וליתן למלוה שלא יעשו ממלוה ע"פ מלוה בשטר שלא יוכל לומר פרעתי, ויש לומר דאפי' אם יאמרו להלוה כתבנו לא ניחא ליה דפעמים יש לו מעות לפרוע ואין להמלוה השטר ואינו רוצה הלוה לשמור מעותיו, אלא דקשה דכיון דנימא דבשטר כזה שאינו כתוב בו שאמר להם הלוה כתבו וחתמו אין גובין ממשועבדים למה לא יוכל הלוה לטעון פרעתי, דהא פסק הרמב"ם שם בהל' ג' דעל שטר בכת"י נאמן לטעון פרעתי, ומוכח מזה דסובר הרמב"ם דאף דבכת"י נאמן לטעון פרעתי, אבל על שטר שאינו גובה ממשועבדים אינו נאמן.
ובטעמא יש לומר דבכתב ידו אפשר שנותן רק לזכרון, אבל כשעושה שטר בעדים מוכח דנותן להמלוה לגבות בו, ומקודם חשבתי לומר דנ"מ לגבות בו מיורשין, אך אח"כ ראיתי שהרמב"ם סובר כן על שטר בע"א שאינו נאמן לטעון עליו פרעתי, אף שגם מיורשים אינו גובה בו, וראיתי בתשובת הרא"ש כלל ס"ז שמקודם בסי' א' כתב בטעמא של הרי"ף כמש"כ הרמב"ן דבכת"י אינו גובה ממשועבדים, ובסי' ב' כתב טעם אחר דעל שטר בכת"י לא מצי לומר שטרך בידי מאי בעי לפי שאין אדם נזכר כ"כ אם מסר להמלוה שטר בכת"י כמו שהיה נזכר אם מסר לו שטר בעדים, ויש לבאר ביותר עפ"מ שבארתי דעת הרמב"ם בפכ"ד מהל' מלוה הל' א' במה דסובר דגבי כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו, אינו צריך שיהי' שטר שיש בו קנין, והביא שם המ"מ דרש"י והרמב"ן והרשב"א כתבו דגם מכר צריך שיש בו קנין, ובארתי ע"פ הגמ' דב"מ דף י"ט דיש לנו שני דרכים, או שנאמר דכותבין שט"ח ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואז לא הי' המלוה יכול לגבות מהלקוחות אא"כ יביא ראיה מתי בא השטר לידו, או דנימא שאין כותבין אלא בשטרי אקנייתא ואז יוכל המלוה לגבות חובו בלא ראיה מתי בא השטר לידו, ולכן זהו דעת הרמב"ם לחלק בין שטר מלוה לשטר מכר, דבשטר חוב שעיקרו לגבות חובו אין עצה לעשות דין כזה שלא יוכל לגבות חובו, לכן תיקנו חז"ל דאין כותבין שטר ללוה אלא בשטרי אקנייתא, אבל שטר מכר דעיקרו הוא לקנין ולראי' על מכירת השדה ולא הוזכר דאין כותבין אלא בשטרי אקנייתא, אמרינן דבזה כותבין אף שאין בו קנין, ואם יטרוף מערער מהלוקח ויצטרך לגבות מלקוחות שקנו אחריו, יצטרך להביא ראיה מתי בא השטר לידו.
ולפי"ז נוכל לבאר גם בהך דינא דגם בשטר בעדים לענין דין טענת פרעתי, הי' לנו שני דרכים דהי' אפשר שיהי' נאמן לטעון פרעתי, ויוכל הלוה להניח השטר חוב בידו, או שלא יהי' נאמן לטעון פרעתי וממילא לא יוכל הלוה לפרוע כשאין להמלוה השטר, ולכן גבי שט"ח בעדים דעיקרו הוא לגבות בו, על כן נעשה דינו שאינו נאמן הלוה לטעון עליו פרעתי, ולכן כשרוצה לשלם חובו לא יוכל לשלם עד שיחזיר לו המלוה שטרו, אבל בשטר בכתב ידו דנוכל לומר דלזכרון כתב לו שלא ישכח וכמו דאמר הגמ' בב"מ דף ע"ו דאסור להלוות שלא בעדים אפי' אם הלוה ת"ח שמא ישכח, וא"כ יש לומר דלזכרון כתב לו, אבל מאמין להלוה שלא יטעון שקר, ולכן א"צ המלוה כ"כ ליזהר בשטרו אם מאמין בהלוה והלוה יוכל לפרעו בלא השטר שאם יתבענו המלוה יוכל לומר פרעתי אבל זהו דוקא בשטר בכתב ידו, וכמו שכתב הרמב"ן ששנאו התנא בלשון אחד עם מלוה בעדים, אבל שטר בעדים ואפי' בעד אחד דאף שאינו יכול לגבות בו מיורשים ומלקוחות, אבל מהלוה עצמו יוכל לגבות ודין שטר עליו אם לא שישבע שבועת שקר להכחיש העד, ולכן שטר זה דין שטר עליו ואינו נאמן לטעון פרעתי, וזהו שחידש ר"פ במה דאמר דמאן דנקיט שטרא מחבריה ואמר פריעא הוא לאו כל כמיניה והיינו אפי' שטר שאין גובין בו מלקוחות ולכן גם בשטר פקדון צריך דוקא מיגו דנאנסו.
ומבואר שיטת הרמב"ם כאן בפשיטות דבשטר בעד אחד כיון דתורת שטר עליו אינו נאמן הלוה לטעון פרעתי, רק דהיינו אומרים כיון שאם הי' הלוה כופר הי' נפטר בשבועה, א"כ יהי' נאמן לטעון פרעתי במיגו דלא לויתי, וע"ז כתב הרמב"ם דכיון דאינו יכול לישבע להכחיש העד כשמודה הלוה וטוען פרעתי, לכן אמרינן בזה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם.