Even Ha'azel on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant 4:6

מנה לי בידך על משכון זה, אין בידי עליו אלא חמשים הרי זה מודה וישבע, אין המשכון שוה אלא חמשים או פחות הרי זה נשבע ומשלם החמשים שהודה בהן, הי' המשכון שוה מאה או יתר הואיל והמלוה יכול לטעון עליו עד כדי דמיו הרי המלוה נשבע ונוטל מדמי המשכון, היה שוה שמונים נשבע המלוה שאין לו פחות משמונים ונוטלן מן המשכון, ונשבע הלוה מן התורה על העשרים שכפר בהן כפר בכל ואמר אין זה משכון אלא פקדון ואין לו אצלי כלום, נשבע המלוה שאין לו פחות משמונים, ונשבע הלוה היסת על העשרים.
השגת הראב"ד. מנה לי בידך על וכו' עד שהודה בהם. א"א ואם שוה החמשים מה ישבע הילך הוא. היה המשכון שוה וכו', עד על העשרים שכפר בהם. א"א אף זה הילך הוא עכ"ל.
כתב המ"מ וז"ל והר"א ז"ל כתב בהשגות דמודה בשיווי המשכון הו"ל הילך ובביאור כתב הר"י מיגש בשם הרב אלפסי דמשכון לאו הילך הוא עכ"ל, והנה הר"נ ר"פ שבועת הדיינין כתב במי שמודה במקצת ונתן על זה משכון, דהר"י מיגש כתב דבכה"ג לא מיקרי הילך, והביא ראיה מהא דפ"ק דקדושין דף ח' באומר התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת, מנה אין כאן משכון אין כאן, ועוד גבי אמתא דזבון בני ר"ח דאמר פריטי אין כאן נסכא אין כאן, ואחרים דוחים דהתם שלא נתחייב במנה אף המשכון אינו כלום וכו', ויישב הר"נ ראייתו דכיון דמלוה אינה קונה במכר נמצא שמשכון זה אינו נקנה באותה מלוה דכי אמרינן בע"ח קונה משכון ה"מ או בשמשכנו בשעת הלואתו שמעותיו קונות לו, או בשלא בשעת הלואתו דבגוביינא דב"ד אתא לידיה, אבל כשנתן לוה למלוה משכון שלא בשעת הלואה במה קנאו המלוה, ושמא תאמר קנאו במשיכה לשעבודו, זוהי שלמד מההיא דקדושין שאין המטלטלין נקנין לשעבוד, וכתב הר"ן עוד ואפי' תאמר נקנה הוא במשיכה לשעבודו מ"מ אינו ככסף לקנות בו אמה העבריה, והכי נמי משכון לאו הילך הוא עכ"ל.
והנה לפי"מ שכתב הר"נ מקודם ליישב ראיית הר"י מיגש אינו אלא היכי דלא נתנו להמשכון בשעת הלואה, אבל אם נתנו בשעת הלואה הא כתב דקנאו מדין בע"ח קונה משכון, והרמב"ם הא מיירי כשאמר לו מנה לי בידך על משכון זה משמע דהוא משכון בשעת הלואה, והנה לשיטת הרמב"ם לכאורה א"א לומר כדברי הר"נ שבנה יסוד דבריו על הא דמלוה אינו קונה במכר, והרמב"ם הא סובר דמלוה קונה במכר, אך בזה אפשר לומר דהא בקדושין ודאי אינה מקודשת במלוה, ובקנין אמה העבריה אמר הגמ' הואיל ומיקדשה בכסף, וא"כ צריך באמה כסף דמהני בקדושין, אך לבד זה הא דברי הרמב"ם הם בנתן לו בשעת הלואה, אך מה שסיים הר"ן בדבריו וכתב ואפי' תאמר נקנה הוא במשיכה לשעבודו מ"מ אינו ככסף לקנות בו אמה העבריה, והכי נמי משכון לאו הילך הוא, ולפי סוף דבריו נוכל לומר דאפי' אם נתן לו בשעת הלואה אף שקנאו לשעבודו מ"מ לאו הילך הוא, איברא דאין ביאור לד' הר"נ שמקודם כתב דלא קנה למשכון ומשו"ה אינה מקודשת, ואח"כ כתב דאפשר קנאו לשעבוד מ"מ אינו קונה אמה העבריה דבמאי מיושב לו יותר קנין אמה מקנין קדושין, ואם נימא דלקדושין מועיל אם היתה קונה המשכון א"כ מוכח מדין קדושין דלא קנתה המשכון, ואולי מה שכתב דאינו קונה בזה אמה כונתו דגם אינו מקדש בזה אשה דלא הוי כסף גמור, ומזה ראיה דמשכון לא הוי הילך כיון דלא חשיב כסף לקנות בו, ומה שכתב המ"מ דהר"י מיגש כתב דמשכון לא הוי הילך הביא תשובתו הבעה"ת בשער ז' חלק א' וכתב זה על מי שהוא מודה במקצת ונתן לו משכון על מה שהודה, וכתב דלא הוי הילך, והביא הראיה שהביא הר"נ מדין מנה אין כאן משכון אין כאן, וכתב ומעשים בכל יום ומחייב רבינו הרב בזה שבועת התורה, ומבואר דהר"י מיגש לא כתב זה אלא במי שנותן עכשיו בשעת הודאה משכון, אבל כשנותן לו משכון בשעת הלואה כאופן שכתב הרמב"ם אין הוכחה מדבריו.
ובעיקר דינא אם משכון חשיב הילך יש לומר דתליא אם הלוה יכול לפטור עצמו מחובו במטלטלין כשיש לו מעות, והוא מדברי הרא"ש והביא כן מד' הרי"ף בפ' המוכר פירות, וכיון שאם יש לו מעות אינו יכול לפטור עצמו במטלטלין, א"כ ודאי לא מיקרי הילך, כיון דמעיקר דין הוא חייב לשלם מעות, ואף דהא אין אנו יודעין אם יש לו מעות ואם אין לו מעות הא יכול לפטור עצמו במטלטלין, וא"כ כשנותן לו מטלטלין אינו מודה בחוב, אבל באמת אין זה טענה דא"כ כשאין לו לא מטלטלין ולא קרקע אטו אינו יכול לדון עמדו שתובעו שיודה שהוא חייב לו, או שיפסקו ב"ד שהוא חייב לו, ואם אין לו עתה יהיו לו לאחר זמן ובודאי כה"ג מודה במקצת וחייב שבועה מן התורה על כפירתו, אף שטוען שאין לו לא מטלטלין ולא קרקע, וא"כ ה"נ מה שנותן לו משכון כיון שלא קבלו בתורת פרעון הא לא נפטר מחובו.
אכן בפ"ח מהל' נזקי ממון הל' י' אות ח' בארתי דשיטת הרמב"ם אינו כשיטת הרי"ף, וסובר דיכול ליתן לו מטלטלין בחובו אף שיש לו מעות, א"כ לשיטת הרמב"ם בעצמו אין לנו טעם למה לא יהי' משכון הילך, אך באמת הטעם פשוט משום דאכתי מחוסר שומא, וכל זמן שלא שמו ב"ד המשכון אינו מוחזק בו אלא לשעבודו לגבות ממנו, אבל עוד לא זכה לגמרי בהמשכון שיהי' שלו, ועוד דהא אם יאבד המשכון באונס הא נשאר הלוה בחיובו לפרוע לו את חובו, א"כ במה שנתן לו המשכון אכתי לא נפטר מחובו ושפיר הוי הודאה, והי' אפשר לתלות זה בדין אם פקדון כשמודה ואומר הרי הוא בביתי והרי הוא שלך, דשיטת רש"י דהוי הילך ושיטת הרמב"ם בפ"ג הל' ט"ו דלא הוי הילך ועי"ש במ"מ, אבל לא נוכל כאן לתלות בזה דגם דעת הראב"ד דלא הוי הילך, וכבר נחלק בזה הבעה"מ בב"מ דף צ"ח דסוגיא דשתי פרות, וצ"ל דלא דמי משכון לפקדון כשאינו נותנו מיד ליד, דאף דכתבו התם טעם דילמא מיגנב, וא"כ גם הכא נוכל לומר דאם יהי' אונס ויאבד ישאר הלוה בחובו, מ"מ לא דמי דהתם כל זמן שאינו נותנו עתה לפני ב"ד יש לומר דעד שיבוא לב"ד יוכל להיות נאבד, אבל כשנותן לו המשכון הרי הוא עתה מוחזק במעותיו בעת הד"ת, וסובר הראב"ד דנקרא הילך אף שעוד לא נפטר הלוה מחובו, כיון שיכול עתה לעשות שומת ב"ד ויזכה בהמשכון, ואפשר דבזה יסבור הראב"ד כמש"כ בדעת הרמב"ם דאפי' אם יש להלוה מעות יכול לפרוע לו במטלטלין, ועיין בחו"מ סי' פ"ז סעיף א' שכתב המחבר דנתן לו משכון לא הוי הילך, וכתב הרמ"א ויש אומרים דמשכון חשיב הילך, וציין טור ובעל העיטור ומה שלא הביא דברי הראב"ד זהו משום דהראב"ד מיירי כאן שנתן לו המשכון בשעת הלואה, ועיין ש"ך שם ס"ק ה' שכתב כן, והכריע שם כהרמב"ם דאפי' הי' המשכון בשעת הלואה לא הוי הילך, ומה שהכריע כן מראית הר"י מיגש אינו מובן דבאמת הראי' אינה אלא כשנתן המשכון עתה ובזה מיירי הר"י מיגש, וכמו שכתבתי, ועיין מה שכתבתי בפ"ג מהל' גזילה הל' ה' בענין מחלוקת הראב"ד והבעה"מ בפקדון דקיימא באגם.
והנה בעיקר מה שכתב הר"י מיגש בשם הרי"ף דמודה במשכון לא הוי הילך הנה בתשובות הרי"ף סי' צ"א נשאל לאה הרהינה אצל רחל מטלטלין בכך וכך, וכשבאה לפדותן כפרה רחל ואמרה להד"מ אלא אני יש לי אצלך כך וכך, והשיב תשבע רחל שאין ללאה אצלה משכון, ואח"כ תראה לאה כמה הי' שוה המשכון שלה ואם הוא כנגד הדמים שלקחה על המשכון תטול הדמים לעצמה ותשבע שבועת היסת שאין רחל ראוי' ליטול ממנה כלום, ואם הי' שוה פחות תתן אותו היתר על דמי המשכון לרחל, ותשבע שבועת התורה שאין רחל ראוי' ליטול ממנה יותר משום שהיא מודה במקצת הטענה עכ"ל. וקשה למה כשהמשכון שוה כמו החוב לא הוי לאה מוב"מ לדעת הרי"ף דמודה במשכון לא הוי הילך, ואם היינו אומרים דהר"י מיגש לא כתב בשם הרי"ף דמשכון לא הוי הילך אלא כשנותן עתה בעת ההודאה המשכון, אבל כשנתן המשכון בשעת הלואה הוי הילך ודלא כהרמב"ם הי' מיושב, אכן יש לומר דאף אם מודה במשכון לא הוי הילך זהו אם היתה רחל מודה בהמשכון, אבל כאן שרחל כפרה בהמשכון ונגד מה שלאה מודה שלותה מרחל כך וכך תובעת ממנה המשכון ששוה כן, לכן מה שלאה פטורה מלשלם לרחל אינו משום שנתנה לה משכון אלא משום שתובעת ממנה חפץ ששוה סך זה, והוי תביעה כנגד סך זה שלותה, ולכן מה דפטורה משבועה על המותר שרחל תובעת אינו משום טעם הילך אלא משום דהוי כמו כופרת על החיוב שהיא חייבת לה בהלואה משום שהיא טוענת יש לי בידך חפץ ששוה סך זה, ולכן הפטור אינו משום הילך, ובכה"ג אף אם היתה תובעת ממנה חפץ סתם שאינו משכון ג"כ היתה נאמנת כיון שאין עדים על ההלואה ונאמנת במיגו.
אכן בתשובות הרי"ף החדשות שיצא לאור בשנת תרצ"ה סי' ס"ח מפורש בקיצור המודה במקצת ואמר הילך משכון עליו דינו כדין הילך מעות ופטור משבועת התורה, וזה מפורש דלא כמו שהעיד הר"י מיגש בשם הרי"ף, ועל יסוד התשובות שהם של הרי"ף יש הוכחה משום שנמצאו בהם גם תשובות שכתובים בת' הרי"ף הישנות, ונראה דאפשר המעתיק תשובה זו בקיצור למד זה מהתשובה שהבאנו מת' הישנות, ולמד המעתיק מזה קיצור דמודה ונותן משכון הוי הילך, אבל לפי עדותו של הר"י מיגש צריך לומר כדברינו.