מנה וכלי יש לי בידך, אין לך בידי אלא הכלי והא לך, הרי זה פטור ונשבע היסת שאין לו אצלי אלא זה, אמר בעל הכלי אין זה הכלי, כולל בשבועתו שזה כליו, הודה הנטען שאין זה כליו ונתחלף לו באחר הרי זה חייב שבועה. כל מקום שנאמר בענין זה פטור הרי זה פטור משבועת התורה וחייב שבועת היסת כמו שבארנו כמה פעמים.
אין לך בידי אלא הכלי והא לך, כתב המ"מ וז"ל מדברי רבינו נראה שאע"פ שהכלי שהוא טוענו הוא פקדון אם לא אמר הילך אע"פ שהוא בעין הוה ליה מודה מקצת, אבל הרמב"ן והרשב"א הוכיחו מן הסוגיא שבפ"ק דב"מ דכל פקדון שהוא בעינו והודה לו הו"ל הילך דכל היכא דאיכא ברשותא דמריה איתא ואין זה מודה מקצת עכ"ל, ומה שכתב המ"מ שהוכיחו הרמב"ן והרשב"א מהסוגיא דפ"ק דב"מ לא מצאתי ברמב"ן, אבל הרשב"א בחדושיו לב"מ כתב כן במקומו בדף ה' במה דפריך הגמ' למ"ד הילך פטור מדתני רמב"ח ד' שומרים צריכים כפירה במקצת והודאה במקצת היכי דמי לאו דא"ל הילך, לא דא"ל ג' פרות מסרתי לך ומתו כולהו בפשיעה וא"ל איהו חדא להד"מ וחדא מתה באונס וחדא מתה בפשיעה דבעינא שלומי לך, ומוכח דדוקא בכה"ג אבל אי א"ל חדא קיימא באגם הוי הילך, וראיה זו הביא גם הר"נ שעל הרי"ף בשבועות ר"פ שבועת הדיינין, וזהו באמת תימה על הרמב"ם דסובר דאפי' בפקדון לא הוי הילך אא"כ נותנו לו עתה בב"ד.
ונראה דיש לדון בעיקר הסברא אם פקדון דאינו נותנו לפני ב"ד אם צריך להיות חשוב הילך, ויש לומר דזה תלוי אם שומרים מתחייבים משעת משיכה או דאין מתחייבים אלא משעת אונסין, דאם מתחייבים משעת משיכה א"כ כשאומר הרי הוא שלך והיא עומדת באגם הרי עוד לא נפטר מחיובו כיון שעוד יש עליו חיוב להחזיר הפקדון או דמיו, וכל זמן שלא יחזיר אם יהי' אונס בפשיעה הוא כבר מחוייב מעכשיו, וא"כ אכתי הו"ל מודה במקצת, אבל אם נאמר דאינם מתחייבים אלא משעת אונסין נמצא דאין עליו עכשיו חיוב ממון רק שהוא ברשותו וחייב לשמרו אבל אין כאן הודאה של חיוב ממון.
והנה יש לומר דאף דמחלוקת זו אם שומרים חייבים משעת משיכה או משעת אונסין היא מחלוקת בפני עצמה בעיקר חיוב שומרים, אבל יש לומר דרמב"ח דסבר ד' שומרים צריכים כפירה במקצת והודאה במקצת סבר דשומרים אינם מתחייבים אלא משעת אונסין, דאם כבר נתחייב השומר משעת משיכה להעמיד לו הפקדון או דמיו כמו דסבר רבא בכתובות דאפי' נאנס הפקדון לאחר מיתה כבר נתחייב בשעת משיכה ונשתעבדו נכסיו וחייבין היורשים לשלם, מסתבר שאינו צריך השומר להיות נאמן בטענת אונס, כיון שבא לפטור עצמו מחיובו בטענתו שהיא טענה דלא שכיחא אם הוא כבר מחוייב, והרי זה דומה למי שלקח מחבירו בהמה והתחייב בדמיה, ואח"כ יבוא ויטעון שהבהמה היתה טרפה דמסתבר שהוא צריך לברר, וה"נ אם הוא כבר מחוייב בדמי הפקדון ונשתעבדו נכסיו, אם לא יעמיד הפקדון הוא צריך לברר אונסו, ואף דרמב"ח ור' חייא בר יוסף פליגי אם עירוב פרשיות כתיב, ולרמב"ח דלית ליה עירוב פרשיות דריש מקרא דכתיב כי הוא זה דגם אפקדון צריך כפירה והודאה, אבל מדין זה גופא כיון דמפרש רמב"ח קרא דחייב שבועה בפקדון דוקא בכפירה והודאה, ובלא זה נאמן השומר בלא שבועה, מוכח מזה דאכתי לא נתחייב בדמי הפקדון.
ולכן מיושב דרמב"ח דסבר דד' שומרים צריכים כפירה והודאה ובלא זה נאמנים בטענת נאנסו בלא שבועה דע"כ סבר דשומרים חייבים משעת אונסין שפיר פריך הגמ' דהו"ל הילך כשמודה בפקדון, אבל הרמב"ם דפסק דשומרים מתחייבים בשבועת שומרים בלא כפירה והודאה, שפיר סבר כרבא בכתובות דשומרים נתחייבו משעת משיכה, ולכן מודה בפקדון לא הוי הילך.
אכן עוד עלינו ליישב דעת הרמב"ם מסוגיא שניה שלא הזכירו הראשונים והוא בב"מ דף ק' ע"א במה דפריך הגמ' ועוד הילך הוא והתם פריך סתמא דגמ' אמתני', ועוד דאח"כ פריך ג"כ ועוד הילך הוא ומשני רבא עבדא דקטע לידיה ורבא הא סבר דשומרים חייבים משעת משיכה, וכבר אין לתרץ כמו שכתבנו על מה דפריך מרמב"ח, ונראה דכיון דשם מיירי בעבדים שהוקשו לקרקעות הם הוי תמיד ברשות בעליהם, וגם אין עליהם התחייבות שומרים לשלם מעכשיו דמיהם כשלא יהיו בעין, ואף דמוקי שם כר"מ דסבר עבדא כמטלטלין, עיין שם בתוס' ד"ה ר"מ דדוקא לענין שבועה סבר הכי, ואף שכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' שכירות הל' ג' שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם, הא כתב טעמו שכל הפושע מזיק הוא, וא"כ בזה ליכא חיוב משעת משיכה לשלם דמיהן אם לא יהיו בעין, ולכן שפיר בזה מודה הרמב"ם דהוי הילך אפי' אם אינו נותנו לו בב"ד.
טוען מידע...
ג׳:ט״ו
א
טוען מידע...