Even Ha'azel on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant 3:14

מנה לי אצלך הלואה לא היו דברים מעולם ולא לויתי ממך, אבל חמשים דינרין יש לך אצלי פקדון או משום נזק וכיוצא בו, הורו רבותי שזה מודה במקצת וישבע, שהרי טענו שהוא חייב לו מאה והודה שהוא חייב חמשים, ומה לי נתחייב לו משום הלואה או משום פקדון או משום נזק, ולזה דעתי נוטה.
השגת הראב"ד. מנה לי אצלך וכו' עד ולזה דעתי נוטה. א"א ואני מורה ובא שאם טענו מנה מלוה ומנה פקדון והודה באחד וכפר באחד אין זה מודה במקצת הטענה, שהלואה ופקדון שתי טענות הן, ויש בידי ראיה על זה וה"ה שאין בזה מקצת הודאה עכ"ל.
כתב המ"מ וז"ל דין זה לא נזכר בגמ', בביאור, אבל המפרשים נחלקו בו ונתלו בסוגיא שבפ' השואל, בהשגות כתוב א"א ואני מורה ובא וכו', והחילוק הראשון שכתב הר"א בטוענו מנה מלוה ומנה פקדון, שאם הודה באחד מהם שהוא פטור הוא דבר מתמיה דמי גרע מטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם שהוא חייב, וכבר השיג עליו הרמב"ן, אבל הדין שהזכיר רבינו במנה מלוה והוא מודה לו בחמשים של פקדון שהוא חייב, נראה דעת הרשב"א מסכמת לדברי הר"א שהוא פטור, וגדולה מזו שאם טענו מנה מלוה והודה לו מנה פקדון דהוי לי' כטענו חטים והודה לו בשעורים שהוא פטור, [פי' אף מן השעורים] כנזכר למעלה וכו' עכ"ל, והנה עיקר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד הוא דהרמב"ם סובר דמלוה ופקדון לא דמי לחטים ושעורים, דחטים ושעורים הם שני מינים והחיוב הוא על עיקר המין, אבל מלוה ופקדון של דינרין כיון שהוא מין אחד וגם החיוב בפקדון הוא חיוב ממון כמו מלוה לכן הוא מודה במקצת, איברא דבדברי הרמב"ם משמע דאפי' אם לפי הודאת הנתבע החמשים דינרים הם בעין, רק שהוא בשיטתו בהל' ט"ו דהילך דפטור הוא דוקא אם מניחם לפנינו אבל סתם פקדון אינו הילך כמש"כ המ"מ שם, אבל אינו מבואר דהא החיוב שהודה בפקדון אינו ברור דהא אם יאבדו הדינרים באונס הרי הוא פטור, וצ"ל דסובר דפקדון כל זמן שהוא בעין יש על הנפקד חיוב להחזירו רק אם נאנס זהו פטור שפטרתו התורה, ולכן עתה כיון שמודה שהוא בעין הוא מודה במקצת.
והנה הרמב"ם בפ"ה מהל' שאלה ופקדון הל' ה' בהא דהניח להם אביהם פרה שאולה פסק דאם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם דשואל נתחייב משעת שאלה, והרמב"ן והרשב"א חלקו עליו בזה כמש"כ המ"מ ועמש"כ שם בבאור שיטת הרמב"ם, ולכן מבואר דלשיטת הרמב"ם גם פקדון הוי חיוב משעת קבלת הפקדון, אבל לשיטת הרמב"ן והרשב"א הוי מלוה ופקדון שני מיני חיובים, וכאן גם הרמב"ן חולק על הרמב"ם כמבואר בדבריו בב"מ דף צ"ח בסוגיא דשתי פרות, והביא דבריו הרא"ש שם, ואף דלשיטת הרמב"ם אין לנו הוכחה אלא על שאלה ולא על פקדון יהי' מוכח מכאן דסובר דגם בפקדון נתחייב להחזיר הפקדון משעת משיכה, וכן בארתי שיטתו בפ"ב מהל' שכירות הל' ג' במה דסובר דאם פשע בעבדים חייב, איברא דזה מיושב רק בדין חיוב שבועה דחייב דהוי ממין הטענה, אבל לגבי דין מה דטענו חטים והודה לו בשעורים שהוא פטור אף מן השעורים, לכאורה יש לומר כן גם בטענו מלוה והודה לו בפקדון, דנימא מדלא טענו פקדון מוכח דהודה התובע שאינו חייב לו הפקדון, דאף דנימא דגם חיוב משום פקדון הוי כמו חיוב ממון אבל מ"מ סבת החיוב היא סבה אחרת, אלא דיש לומר דאין ראי' דיש כאן הודאה מצד התובע, אלא דרצה לתבעו אותו החיוב ממון באופן אלים יותר שלא יוכל לפטור עצמו בטענת אונס.
ובדעת הראב"ד דפוטר בטענו מלוה ופקדון והודה לו באחד מהם שהקשו עליו דהא טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם חייב, בזה ביארו שיטתו דבחטים ושעורים הפטור הוא משום דצריך הודאה ממין הטענה, ובטענו חטים ושעורים והודה באחד מהם הרי הודה במין הטענה דהא תבעו גם מה שהודה, אבל במלוה ופקדון הפטור הוא מטעם אחר שהם שתי טענות, ולכן גם בטענו מלוה ופקדון והודה באחד מהם אין אנו מצרפין טענה זו להשניה, ובבאור דבריו צריך לומר דבכפירה ומודה במקצת הדין לפני ב"ד עם מי האמת עם התובע או עם הנתבע, אבל מלוה ופקדון כיון דפקדון יש לו דינים מיוחדים וכמו אם הפקדון נאנס אם הי' בזה פשיעה או לא, וגם לברר אם לא שלח ידו דאז לא פטר אונס, וגם אם בשעת משיכת הפקדון לא הי' בבעלים, וכיון דיש לפקדון דינים מיוחדים הרי זה ד"ת אחרת ואינה שייכת לד"ת של המלוה שהוא רק בירור מי טוען אמת, וזהו כונת הראב"ד בשאלה ושכירות דסובר דלא הוי מודה במקצת דהוא משום שיש בהם דינים שונים.