Even Ha'azel on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant 16:2

טען העד ואמר תלם אחד הוא שעשיתי סימן ולא כל השדה ואותו התלם הסמוך למצר בלבד הוא של ראובן, הרי זה טענה הנשמעת ויש לו לערער על כל השדה חוץ מאותו התלם.
טען העד ואמר תלם אחד וכו', כתב הלח"מ בגמ' כתובות דף ק"ט נראה דמפרש כפי' הרי"ף דאיירי שהחזיק שלש שנים אחר ההודאה, וכדכתב הר"ן ודבר זה פשוט הוא ולכך לא כתבו עכ"ל, והנה הרי"ף לא כתב דמיירי שהחזיק שלש שנים אחר הודאה, וכתב רק והוא דהוי ארעא בידיה, אבל ליתא בידיה אינו נאמן, אלא שהר"נ בפירושו כתב שנראה מדבריו דהכא מיירי שהוציאה העורר מיד המחזיק והחזיק בה ג' שנים, ועכשיו חזר ובא זה בטענת הודאתו שעשאה סימן לאחר להוציאה מידו, ומשו"ה נאמן לטעון חזרתי ולקחתי ממנו אחר ההודאה כיון שהחזיק בה ג' שנים, ולפיכך כתב הרי"ף דהיכא דליתא בידיה אינו נאמן, עכ"ל הר"נ, פירושו של הר"נ בדברי הרי"ף קשה דאם החזיק ג' שנים פשיטא מה צריך אביי להביא על זה דאמר ר' יוחנן אם אמר חזרתי ולקחתי ממנו נאמן, ובש"מ מביא פי' תלמידי רבינו יונה דבאמת לא החזיק המערער ג' שנים, ומ"מ כיון שלהמחזיק לא היה שום ראיה על השדה רק זה שהמערער עשאה סימן בשטר שהיא שלו אין ראיה זאת מפורסמת כ"כ שיסמוך עליה המחזיק כשהמערער החזיק בה מחדש ולא ימחה בידו ולסמוך על טענת אחוי שטרך, והוא חידוש גדול, וכשאמר רבי יוחנן אם טען ואמר חזרתי ולקחתיה ממנו הי' לו לפרש זה דנאמן גם בחזקה מעט, אלא דיש לומר דזהו שאמר ר' יוחנן דנאמן בטענה לבד לומר לקחתי, ואינו צריך ג' שנים כמו בכל קרקע, ומדברי הרי"ף משמע כפירוש תלמידי הר"י שלא כתב אלא שהקרקע הי' ביד המערער, אך לפי"ז ודאי קשה על הרמב"ם שלא הביא זה כיון שהוא חדוש גדול בהלכה.
והנה בעיקר ההלכה דתנן במתני' העורר על השדה והוא חתום עליה בעד וכן עשאה סימן לאחר, יש לעיין למה תנן באופן זה שמי שהוא חתום בעד, או מי שעשאה סימן רוצים להוציאה מיד המוחזק בה שבשביל זה אין יכולים להוציא, ולמה לא תנן דגם באופן שמי שחתם בעד, או עשאה סימן לאחר אפשר להוציא ממנו ע"י זה את השדה אף שהוא מוחזק בה, ומוכח דאף דהוא ראיה ע"י חתימתו בהשטר או ע"י הסימן מ"מ אינו ראיה אלא לבטל זכותו מה שהיה יכול להוציא מהמחזיק, אבל אם הוא מוחזק בהשדה אין הראיה כ"כ חזקה שבשביל זה אפשר להוציא ממנו, ועיין בראשונים בש"מ שכתבו כן דאפשר כתב רק בתורת סימן, אלא דלפי"ז קשה למה הוצרך האפוטרפוס לומר דאבוהן דיתמי יטעון חזרתי ולקחתי ממנו ולכן נראה דטענה זו שכתבה רק לסימן אינה טענה מצוייה כלל ואין טוענין בה ליתומים, אבל לטעון חזרתי ולקחתי הרי היא טענה מצויה אלא שצריך לזה עדי חזקה, אבל ע"י מיגו הא מהני, ולכן נאמר דאף דאין הטענה מצויה מ"מ מהני זה בתורת מיגו שכיון שאם הי' טוען אם הי' מוחזק היה נאמן כמו שכתבנו דאין הראיה חזקה כ"כ להוציא מן המוחזק, לכן מהני לטעון חזרתי ולקחתי במיגו שהיה כופר לגמרי בכל הראי' והי' אומר שכתב רק לסימן.
ומכאן יהיה ראיה לדברי התוס' בב"ב דף ע' ע"ב בד"ה מאן דאמר, דאף דסוברים דאין טוענין ליתמי נאנסו מ"מ טוענין להם החזרתי במיגו דנאנסו כיון דאביהם היה נאמן לטעון החזרתי במיגו דנאנסו, דהא טען זה האפוטרופוס אם היה אבוהון דיתמי קיים הוי טעין חזרתי ולקחתי ממנו ואמר אביי דשפיר קאמר.
ומבואר מה שכתב הרי"ף והוא דהוי ארעא בידיה משום דאם השדה בחזקתו אין מוציאין ממנו אם היה כופר בעיקר הראיה שעשאה סימן, ויהי' טוען שהשדה היא שלו, ולכן אפי' אם הוא מודה וטוען חזרתי ולקחתי נאמן, ועיקר חדושו של ר' יוחנן הוא דנאמן במיגו משום דאין כאן ראיה ברורה, ובזה נוכל לבאר השמטת הרמב"ם דכיון דממתני' מוכח דאין הסימן ראיה ברורה, דהא תנן דדוקא העורר אינו יכול להוציא, וא"כ אם טען חזרתי ולקחתי יש לו מיגו, וזהו משנה דשדה זו של אביך היתה ולקחתיה נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.