Even Ha'azel on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant 12:7

אכלה האב שנה והבן שתים, האב שתים והבן שנה האב שנה והבן שנה, והלוקח מן הבן שנה הרי זו חזקה והוא שלקח בשטר.
אכלה האב שנה, כתב המ"מ ברייתא שם, ופי' הבן המחזיק בין שהוא קטן בין שהוא גדול הדין שוה לדעת רבינו ואע"פ שהוא סבור שאין חזקת הקטן חזקה כנזכר פ' י"ג, בדין זה שהאב התחיל להחזיק הרי זו חזקה, שהרי בטענת האב הוא בא, זה נראה בדעתו מפני שסתם כאן ולא חלק בין קטן לגדול ושם פ' י"ג אבאר בזה עכ"ל, ובהלכה ח' כתב הרמב"ם אכלה בפני האב שהיה בעל השדה שנה ובפני בנו שתים או בפני האב שתים ובפני בנו שנה ובפני לוקח מן הבן שנה, הרי זו חזקה, כתב על זה המ"מ ופירוש בשהבן הזה הוא גדול, אבל אם הוא קטן אין מחזיקין בנכסיו, ואע"פ שהתחיל להחזיק בחיי אביו כמו שאבאר פ' י"ד עכ"ל, והקשה ע"ז הלח"מ דבהל' ז' הוכיח המ"מ מדלא חילק הרמב"ם בין שהבן גדול בין שהבן קטן, דגם אם הבן קטן מהני חזקתו כיון שהתחיל להחזיק בחיי אביו, וא"כ אותה ההוכחה גם בהל' ח' מדלא חילק הרמב"ם, וכתב דשם מוכח בפ' י"ד הל' ח' מהסוגיא דרבה בר שרשום דאינו יכול לטעון לקוחה על נכסי הקטן, אף שהחזיק בחיי האב דהא טען משכונא היא מאביהם, ולדעתי אין ראיה משם לדין זה, דהא לא הוזכר שם בד' הרמב"ם שהחזיק בחיי אביהם כמו שמבואר בלשונו שכתב, מי שהחזיק בנכסי קטן שנים רבות וטען ואמר משכונא הן בידי ויש לי חובה עליהן, ואף דלפי טענתו שמשכונא הם בידו ע"כ הוא מחיי אביהם, אבל אין ראיה שבחיי אביהם החזיק בהם בשימוש של חזקה, ויש לדייק שם מלשון הרמב"ם להיפוך שכתב שם בהל' ז' אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל, כיצד אכלה בפניו כשהוא קטן שנה אחת ושתים אחר שהגדיל וכו' ולמה לא כתב שהתחיל להחזיק בחיי האב, איברא שהלח"מ הוכיח עוד דמפורש כן בכתובות דף י"ז דאמר שם בשלמא גבי אביו משכחת לה כגון שאכלה שתים בחיי האב ואחת בחיי בנו, אבל על הוכחת המ"מ מדלא כתב הרמב"ם כן מפורש גבי אכלה האב שנה והבן שתים לחלק בין קטן לגדול יש להקשות למה לא חילק גבי אכלה אחת בחיי אביו, ושתים בחיי הבן בין קטן לגדול, דאף דמפורש כן בגמ' הי' לו לחלק בהלכה.
לכן נראה דאף דקשה לחלוק על המ"מ בכונת דעת הרמב"ם, אבל הוכחתו מדלא חילק הרמב"ם בין קטן לגדול אינה הוכחה דבעיקר דין חזקת קטן הלא כתב הלכה מפורשת בפ' י"ג הל' ב', וכן חרש שוטה וקטן אין אכילתן ראיה מפני שאין להם טענה כדי שתעמוד הקרקע בידן, ולכן אין הרמב"ם צריך לפרש ולחלק בין בן גדול לבן קטן כיון שכבר כתב דקטן אין אכילתו ראיה שאין לו טענה, וטעמו של המ"מ דכיון שכבר התחיל האב להחזיק לכן גם הבן הקטן יוכל להחזיק, זה תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ' א' הל' ז' בדין אמר לי אבא, דלדעת הרמב"ם בטוען ע"פ טענת האב שהנתבע חייב לו לא הוי טענת ברי ואפי' משבועת היסת פטור. והראב"ד סובר דבא בטענת אביו הוי טענת ברי לראב"י וכתב שהרי"ף פוסק כראב"י, עכ"פ להרמב"ם מה שאביו החזיק קודם ואמר שמכרו לו אין זה טענה להבן, ושייך גם בזה לומר שאם הבן קטן אין טענתו טענה ולא מהני חזקתו.
ומבואר עכשיו דזה ודאי דאם החזיק שנה בחיי האב ושנה בחיי הבן והבן קטן דלא הוי חזקה דלא שייך טענה על הבן שהוא קטן למה לא מחית, וכמו שכתב הרמב"ם בפי"א הל' ב' שטוענין להמערער אם אמת הדבר שלא מכרת ולא נתת למה הי' זה משתמש שנה אחר שנה וכו' הואיל ולא מחית אתה הפסדת על עצמך, והרמב"ם אינו צריך לפרש ולחלק דלא שייך דין חזקה בקטן בין שהקטן הוא המחזיק בין שהחזיקו בנכסיו ואפי' אם הותחלה החזקה בחיי האב אינה חזקה.