Even Ha'azel on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant 1:3

הטוען מטלטלין על חבירו וכפר בכל ואמר לא היו דברים מעולם, או שהודה במקצת ונתנו מיד ואמר אין לך בידי אלא זה והילך, או שאמר אמת שהיה לך אצלי אבל מחלת לי או נתת לי או מכרת לי או החזרתי לך, או שטענו חטים והודה לו בשעורים, בכל אלו פטור משבועת התורה, אבל חכמי הגמרא תיקנו שישבע הנתבע בכל אלו שבועת היסת ויפטר, ואינה כעין של תורה לפי שאין בהן נקיטת חפץ, וכבר ביארנו דרך שבועה של תורה, ודרך שבועת היסת בהלכות שבועות.
אבל מחלת לי או נתת לי וכו' דין זה מבואר בחו"מ סי' ע"ה סעיף ז' וז"ל מנה לי בידך אין לך בידי כלום, או שטען יש לי בידך כנגדו כסות או כלים או שאומר אמת היה לך בידי אבל אתה מחלתו או נתת לי במתנה כיון שכופר הכל פטור משבועת התורה ונשבע היסת, ואפי' שנים מעידים שהלוהו ואינם מעידים שפרעו נאמן בשבועת התורה לומר יש לי בידך כנגדו או מחלת לי, וכתב הש"ך משמע דאינו נאמן לטעון טענת יש לי בידך כנגדו או מחלתו או נתתו כו' אלא במיגו דלהד"ם או במיגו דפרעתי, וכתב בזה הקצוה"ח וז"ל ודעת בעה"מ ריש פרק א' דב"מ דאינו נאמן במיגו ע"ש ראיתו מהא דאמרינן בשנים אוחזין בטלית שמא מלוה ישנה יש לו עליו, והקשה דא"כ לימא מילתא כצורתה, ולימא מלוה יש לי עליך ויהא נאמן במיגו דכולה שלי, ולכן העלה דאינו נאמן במיגו ע"ש ועמש"כ בש"ש ש"ד פט"ו ישוב לקושיא זו עכ"ל, ונפלאתי על הקצוה"ח איך כתב דבריו כ"כ שלא בדקדוק דבהאי גונא דאיתא כאן בשו"ע שטען התובע מנה לי בידך והוא משיב יש לי בידך כנגדו כסות או כלים, גם בעה"מ מודה דמהני מיגו, דהוא מיגו להחזיק מה שתח"י. והבעה"מ חידש רק דאם תפס חפץ מרשות חברו וטען כך וכך אתה חייב לי אינו נאמן, וז"ל הבעה"מ בסוף דבריו ומה שהקשה לו אבא מרי מדקתני בתוספתא מנה לי בידך, והלה אומר אין לך בידי, או יש לי בידך במנה כסות במנה כלים פטור, לאו קושיא היא דהתם אין הכסות והכלים ברשות התופס, אלא המנה היא שברשותו וי"ל מלוה היא דקיימא ברשותיה ולפיכך נאמן, אבל בפקדון אינו נאמן עכ"ל, הרי דדין המחבר בכאן הוא תוספתא מפורשת והבעה"מ אינו חולק ע"ז ובש"ש שמעתא ד' פט"ו הביא שם דינו של הבעה"מ, וכתב ע"ז ואנן דקיי"ל דנאמן לטעון עד כדי דמיו, וכמבואר בטור ושו"ע סי' ע"ב יתעורר קושיית הבעה"מ עכ"ד, ובאמת גם מסימן ע"ב אין שום ראיה לסתור דינו של הבעה"מ דהבעה"מ כתב להדיא וז"ל וכן ההוא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה מודה במקצת היה חבירו, ולפיכך היה זה נאמן עד כדי דמיו, שמתוך שיכול זה לתפסו באותו מקצת שמודה בו חבירו יכול לטעון עד כדי דמיו כי ההוא דתניא אומן אומר שתים קצצת לי, והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת בזמן שהטלית ביד אומן בכהאי גוונא מיירי רק דהרמב"ם פ"י מה' טוען הל' ג' מוכח להדיא דלא כהבעה"מ שכתב וז"ל, לפיכך מי שתפס בהמת חבירו שהיתה שמורה, או ביד רועה, והבעלים טוענין היא יצאה בעצמה ובאה אצלך, או פקדון היא בידך או שאולה היא לך, והתופס אומר כן היא אינה שלי, אבל אתה חייב לי כך וכך, או אתה משכנת בידי על כך וכך, או הזקת אותי נזק שאתה חייב לשלם כך וכך יכול לטעון עד כדי דמיו מתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי וכו' עכ"ל, ומדסתם הרמב"ם טענת התופס שלא הכחיש את התובע בגוונא שזכר הרמב"ם שטען פקדון היא בידך, מוכח דאפי' אם מודה שפקדון היא בידו, ומ"מ טוען אתה חייב לי כך וכך נאמן במיגו דלקוחה היא בידי מוכח דס"ל כשיטת הרי"ף והרמב"ן, דבכל גוונא נאמן לתפוס ולטעון עד כדי דמיהן, והנה בעיקר ראית הבעה"מ יפה כתב הקצוה"ח דהיכי דתפיסי בכרכשתא כיון דאינו ברשותו של התופס, אלא יד שניהם שוה בו, וכיון שמודה שהוא אינו שלו, א"כ לא קיימא ברשותו בזה שתפוס בכרכשתא להוציא מיד הבעלים ולתבוע ע"ז חוב כדי דמיו והוי להוציא ממש אלא דלא צריך בזה לחידושו של הש"ש שחולק על הש"ך, וסובר דבתפיסי בכרכשתא וחלוקין בזה מוכר ולוקח מוקמינן בחזקת מרא קמא, דאפי' אם לא נימא כן עכ"פ מרשותו של חבירו לא יצא והוי מיגו להוציא, דהא כתבו התוס' גבי זה טוען חצי' שלי ליהמני' דחצי' שלו מיגו דאמר כולה שלי, ותי' דהוי מיגו להוציא, ואף דיש לחלק משם דהתם גם אם נימא דבתפיסי בכרכשתא כל אחד מוחזק בחצי, ולא ששניהם מוחזקים בכולה, גם כאן כשטוען חצי' שלי, בעל הכולה שלי הוי כאילו מוחזק בשלשה חלקים, דהא הוא מוחזק בחצי טענתו, מ"מ פשוט דהיכי דאינו טוען על גופו של טלית בודאי לא יצא הטלית מרשות הבעלים והוי מיגו להוציא.
אכן בגוף דבריו של הבעה"מ אשר באמת דבריו מרפסין איגרי שלבד מה שגוף החילוק שלו אינו מובן מה שחילק בין אם תפס מרשות הבעלים להיכי שתפס ממקום שאין רשות הבעלים, או שנכנס הדבר לחצר התופס שלא בפקדון כמו הני עזי דאכלי חושלא, והי' אפשר לומר דהוא בשביל שעבר על לא תבוא אל ביתו, אף גם זה אינו מובן דאי משום זה גם בחוץ אסור לבעל חוב בעצמו לתפוס, אלא לשליח ב"ד, ועוד דיש סברא דדוקא בלוקח למשכון, אבל לא לגוביינא מזה החפץ בעצמו, ועוד דהתינח בהלואה, אבל בשאר חובות דליכא משום דררא דלא תבוא, מאי איכא למימר ועוד דעכ"פ הא בדיעבד כשתפס זכה, וא"כ אמאי לא ליהני מיגו, אך לבד מה שקשה ההסבר עוד יותר קשה מה שהקשה הרמב"ן במלחמות וז"ל, ובעיקר הדין יש תשובה מההוא דגרסינן התם בפ' הכותב בההוא בקרא דיתמי דתפסו מיני' תורא דיתמי, בע"ח אמר מחיים תפסנא לי' ובקרא אמר לאחר מיתה תפסתי', והימני' ר"נ לבע"ח מיגו דאיבעי אמר לקוח הלא בידי, והא התם מידא דבקרא תפסיה שידו כיד היתומים ואפ"ה הימניה וכו' עכ"ל ע"ש.
והנה זה באמת פלא גדול וא"א להבעה"מ שתשתמט ממנו ראיה זו שהרי במקומו שם בפ' הכותב גבי ההיא אתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרא שחידש הרי"ף משם דאינו נאמן על שטרות לומר לקוח הוא בידי, שע"ז דחה הבעה"מ ראיית הרי"ף ותי' דפקדון שאני דאינו נאמן בפקדון לומר חוב יש לי עליו במיגו דלקוח שם גופא הביא הרי"ף סוגיא דבקרא דבמילי אחרינא נאמן לומר מחיים תפיסנא במיגו דלקוח, ועכ"פ איזה תי' שנאמר אשר לכאורה א"א למצוא שום חילוק כי סוגיא דמלוגא דשטרא וסוגיא דבקרא לכאורה באופן אחד שבשניהם השאלה אי מחיים תפסי' או לאחר מיתה, ובשניהם השאלה אי ליהמני' במיגו דלקוח, אלא דעכ"פ אפי' אם נמצא איזה חילוק בין הסוגיות ליישב שלא יקשה מההוא דבקרא על חידושו של הבעה"מ, ועכ"פ הי' לו להבעה"מ לתרץ כשהשיג שם במקומו על תירוצו של הרי"ף שתי' דבשטרות אינו נאמן לטעון לקוח, ובזה חילק דין מלוגא דשטרא מהא דבקרא, וא"כ הבעה"מ שתי' באופן אחר דפקדון שאני הי' לו לתרץ הא דבקרא, דשם ג"כ הא הוי פקדון, לכן לולא דמסתפינא הי' נראה לי שהבעה"מ לא כיוון כלל למה שלמד הרמב"ן בדבריו דס"ל להבעה"מ דכל היכי דתפס מרשות הבעלים לא מהני לטעון חוב במיגו דלקוח, אלא דחידושו של הבעה"מ הוא כמו שכתב בלשונו דהיכי דתפס בשל חבירו במה שהוא ברשות חבירו, וכונתו דהיכי דתפס בשל חבירו במה שהוא גם עתה ברשות חבירו, ומשכחת לה האי גוונא בפקדון אצל חבירו, ויחד לו מקום או ששכר ביתו והניח שם חפצים, ותובע המשכיר מהשוכר שכירות או חוב אחר, ובאופן שאין לו לברר דבפקדון בא בידו, או ששכר ביתו והניח החפצים, ואנו מוחזקין בביתו של המשכיר, ונמצא דבאמת כיון דפקדון הוא כל היכי דאיתא ברשותי' דמארי' איתא, או דכיון שבאמת שכר ביתו, א"כ הבית ברשותו והחפצים מונחים ברשותו, ולכן חידש הבעה"מ דבהאי גוונא אינו יכול לטעון חוב במיגו דלקוח, דכיון דקיימא ברשות הבעלים הוי מיגו להוציא, ומה שכתב הבעה"מ מהני עזי דאכלי חושלא לאו מרשות הבעלים תפסן, הכונה דהתפיסה לא היתה ברשות הבעלים, וכונתו לומר שלא ברשות הבעלים תפסן, אלא לא היו ברשות הבעלים כשהיו תפוסין אצל התוקף, ולזה כתב דהא ברשות הניזק תפסו ולא היו ברשות הבעלים.
ומה שכתב וההוא דחבל סכינא דאשכבתא מודה במקצת הי' ומתוך שיכול לתפוס באותו מקצת שמודה בו יכול לתפוס בכולו, כונתו דבאמת יש נ"מ רבא בין היכי שתופס לגבות מהחפץ ובין היכי שתופס למשכון להיות בטוח במעותיו, דהיכי שתופס בהחפץ לגבותו, א"כ עכ"פ אף שעתה קודם הגבי' עדיין לא נכנס לגמרי לרשותו, מ"מ כיון דעכ"פ דעתו לגבות ממנו ולא להחזירו לבעלים וע"כ תפסו, א"כ כבר יצא בזה מרשות הבעלים בשביל שנתפס ממנו ואינו יכול להוציאו בדיינים, ע"כ אף שעדיין אינו שלו רק שעבוד לגבי' יש בו, אבל עכ"פ מרשותו יצא דכלל שענין רשותו הוא דבר שעומד להיות אצלו, ודבר שאינו עומד להיות אצלו, אף דאכתי היא שלו מ"מ כבר אינו ברשותו, ולכן גבי עזי דאכלי חושלא אפשר הי' דעתו לתפסן לגבות מהם, דנראה דסתם לשון תפיסה הוא לגוביינא, אבל גבי ההוא דחבל סכינא דאשכבתא דלהדיא רק בתורת משכון לקח להיות בטוח במעותיו, דאי לגוביינא אין דין חבול ריחיים ורכב וחזרת העבוט, כמבואר בחו"מ ע"ש, וכיון שתפס רק להיות בטוח ודעתו להחזיר את החפץ שפיר קיימא החפץ ברשותו גם אחר התפיסה, ולכן שפיר קשיא לי' להבעה"מ גם מההוא דחבל סכינא דאשכבתא דאפי' כיון להוציאו מבית הבעלים ג"כ קיימא ברשותי' והוי כפקדון דעומד ברשות הבעלים ולא צריך להיות נאמן במיגו דלקוח, ולזה חידש הבעה"מ כאן שפיר דכיון דזה אין ספק דמקצת חוב יש כאן כבר יש לו זכות במשכון ועומד הוא ברשותו לענין משכון ולא מיקרי מיגו להוציא, ולזה עכשיו שפיר דגבי ההוא בקרא דתפס המלוה מרשות הבקרא לא שייך כלל דין פקדון, דהכא לא הי' תפיסה למשכון דנימא דעומד ברשות הבעלים, נמצא דבעה"מ לא חידש להלכה אלא היכי דהחפץ בשעת התפיסה שטוען ותופס כדי דמיו גם עכשיו הוא ברשות הבעלים או בפקדון, אבל בגוונא אחריתא גם בעה"מ מודה דמהני תפיסה אפי' היכי דתפס חפצים, וזהו שלא הוקשה להבעה"מ כלל מהא דבקרא כי בתירוצו דפקדון שאני, כבר יישב גם הא דבקרא, דבקרא לא הי' אצל התופס פקדון כנ"ל.
ב) אבל אתה מחלתו או נתתו לי במתנה כתב הש"ך דמשמע דאינו נאמן לומר יש לי בידך כנגדו או מחלתו או נתתו לי במתנה אלא במיגו דפרעתי ואינו מדויק לשון "דמשמע" דהא ע"כ מוכח מכאן דאינו נאמן אלא במיגו, מדכתב בסוף הסעיף ואפי' שנים מעידים שהלוהו ואינם יודעים שפרעו נאמן בשבועת היסת לומר יש לי בידך או מחלת לי ומוכח דאם יודעים שלא פרעו אינו נאמן לומר יש לי בידך, וכן כתב הגר"א בס"ק כ"ב ופשוט, והנה השער המשפט תמה על הש"ך שכתב דגם נתת לי במתנה אינו נאמן אלא במיגו והתפלא עוד יותר על הש"ך שכתב בד' הרמב"ם פ"א מהל' טוען הטוען מטלטלין על חבירו וכו', דגם מכרתו או נתתו לי במתנה אינו נאמן אלא במיגו כמבואר בסי' ע"ב, וכתב על זה השער המשפט תמיהני מאוד דבטענת מכרתו לי מעיקרא א"צ שום מיגו כלל, אלא בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר, ואנכי באמת מתפלא על השער המשפט שלא ראה לשון המחבר ולשון הרמב"ם שכתבו להדיא או שאמר אמת הי' לך בידי, אבל מחלתו או נתתו לי או מכרתו לי וכו', אלמא דכתבו להדיא דאמת שהי' לך בידי, וא"כ בא לידו בפקדון ובבא לידו בפקדון ודאי דאינו נאמן ובחנם השיג על הש"ך, ועכ"פ טענת מתנה אם לא הי' בפקדון, ודאי דהיא טענה מצד עצמה, וטעם הדבר בחילוק בין מחילה למתנה, דמתנה טוען שמעיקרו בא לידו בתורת שהוא שלו ומהימן לגבי חפץ מסוים על עיקר חזקתו ותפיסתו בהחפץ שהוא שלו, ואם הטענה היא טענת הלואה נאמן לומר שלא נעשה עליו חוב מעולם, אבל מחילה הרי מודה שכבר נתחייב, אלא שרוצה לבטל חיובו ואינו נאמן אלא בטענת פרעון העומד לפרעון, אבל מחילה דאינו עומד למחילה אינו נאמן, דנשאר עליו חזקת חוב וכן כתב השער המשפט.
והנה באמת מלשון הר"י מיגש הובא ברא"ש פ' שבועת הדיינים סי' י"ט גבי סטראי משמע דגם טענת מתנה צריך לזה מיגו, ויש לעיין שם, אך מרא"ש שם מוכח דא"צ מיגו, אכן עיינתי בפנים בהר"י מיגש על שבועות ומצאתי שהר"י מיגש לא הזכיר שם מיגו כלל, וכפי הנראה נוסחא מוטעת היא ברא"ש ע"ש, ע"כ הדבר פשוט דטענת מתנה א"צ למיגו, ואפי' אם נימא כמו שמשמע שם בלשון הרא"ש דמתנה לא שכיחא, ולא כמו שמוכח מלשון הרמב"ן שמביא הרא"ש דדוקא התם שחייב לו חוב לא אמרינן שנתן לו מתנה, מ"מ גם בטענה דלא שכיחא נאמן להחזיק מה שבידו, והרי טענת נאנסו לא שכיחא ונאמן לפטור א"ע, ואף דבנאנסו חייב שבועת התורה התם הוא גזה"כ דחייב שבועה, אבל עכ"פ אשכחן דטענה היא, ובאמת יש לעיין היכי דיצטרך לטעון נאנסו באופן שאין לו דין שומר, למשל אם יפקיד אחד אצל חבירו חפץ והמפקיד יש לו ג"כ חפץ כזה, והמפקיד התנה שאין לו שום דין שומר, ונמצא בידו רק חפץ אחד והנפקד טוען שלי הוא ושלך נאנס, והמפקיד טוען איני מאמין לך אתה מכרת או הטמנת את החפץ שלך וזה שלי הוא, נראה פשוט דנאמן לטעון נאנסו וגם שבועה דאורייתא אינו צריך וגם בל"ז לפי"מ שכתב המ"מ בפ' ב' מהל' שכירות הובא בש"ך סי' ע"ב ס"ק קט"ו היכי דמכחישו בפי' גם בטענת נאנסו אין כאן שבועת התורה, אך כאן אין צורך לזה כנ"ל, והנה השעהמ"ש הביא בכאן דברי הרמ"א בסי' קע"ו סי"א. דהיכי דראובן פטר חובות של שמעון שחייב לו עכו"ם אם יש לו מיגו נאמן לומר שברשות פטרן, והש"ך והט"ז השיגו דמדברי התשובת מיימוני מבואר דאפי' אם יש לו מיגו אינו נאמן, ומדמי ליה לשורי הרגת נטיעותי קצצת, וס"ל דשם גם במיגו אינו נאמן לומר שאמרת לי להורגו ולקצצו וכן בכאן, ותמה השעהמ"ש דגבי מחילת חוב איך אפשר לומר דאפי' במיגו אינו נאמן, מאי שנא מהלוה עצמו דנאמן לומר מחלת במיגו דפרעתי, והביא מד' הרשב"א בתשובה שהביא הסמ"ע בסי' קכ"ג ס"ק י"א דאם הלך זה שבא בהרשאה ומחל החוב להכותי ואמר שמשלחו צוהו למחול נשבע היסת ונפטר, וכ' השעהמ"ש דע"כ הוא אם יש לו מיגו, דאם אין לו מיגו בודאי אינו נאמן, וע"כ כתב דמה שכתב המהר"מ בהמרדכי ומיימוני דלא מהני מיגו הוא משום דאזיל לשיטתו קודם שחזר דהוי ס"ל דגם לוה שטוען מחלת לי אינו נאמן, הובא במרדכי ריש השותפין גבי אין אדם פורע תוך זמנו, והנה מה שהביא מתשובת הרשב"א תימה רבה על הסמ"ע בעצמו שהעתיק דברי הרשב"א שלא בדיוק כלל שהעתיק דבריו מהב"י ושם מיירי מענין שנתפשר עם העכו"ם משטר של מאה דינרין על עשרה דינרין, ובזה ודאי מהני טענת ברי שלא מחל הכל רק שנתפשר, וזהו דרך העולם על חוב שקשה לגבות, והשעהמ"ש הזכיר כאן מיגו, וברשב"א לא נזכר כלל מיגו אלא בטענת ברי נאמן בשבועת היסת ע"כ אין שום מקום לזה מתשובת הרשב"א כי לא מיירי בזה כלל.
ובעיקר הקושיא דלמה לא ליהני' מיגו, הנה לכאורה יש להקשות עוד יותר דלמה צריך כאן למיגו ולמה לא ליהמני' בלא מיגו דהא כתבנו למעלה, וכן כתב השעהמ"ש בעצמו דבאמת צריך להיות טענת מחילה ומתנה שוה, והא דטענת מתנה נאמן בלא מיגו ומחילה צריך מיגו, כבר כתבנו דהוא משום דמתנה טוען דמעיקרא בא לידו בהיתר וברשות, וע"ז מועיל חזקתו, אבל מחילה כבר נתחייב ואדרבא הוא בחזקת חיוב, וא"כ לכאורה בכאן כשמחל חוב חבירו וטוען חבירו הרשהו, א"כ הלא טוען על עיקר החיוב שלא נתחייב מעולם, וא"כ דמי למתנה, וע"כ צ"ל דלא דמי דהיכי דטען מעיקרו שנתן לו חבירו זה החפץ, א"כ חזקתו מסייע לו שבזכות בא לידו ולא בתורת גזילה, וגם בזה טוען הלואה וזה טוען מתנה ועדים ראו מרחוק הנתינה, א"כ גוף הנתינה בא לידו בהיתר מהני חזקתו וטענת ברי שלו שלא נטיל עליו חיוב הלואה, אבל כאן שהלך ומחל חוב חבירו מה שבסתמא אינו עומד שחבירו יצוה אותו למחול והוי כשבור כדי קרע כסותי, ורק דטוען דהוי לו רשות ע"ז, וא"כ רוצה לזכות שהי' לו זכות ורשות להזיק חבירו, וע"ז לא מהני חזקתו לומר שהי' לו זכות להזיק חבירו, דהא ממון חבירו עמד בחזקת חבירו שלא הי' רשאי בסתמא להזיקו, ומה שאנו תובעין ממנו ממון והוא מוחזק בהממון זה לא איכפת לן כיון דבעיקר טענתו שהי' לו רשות, בזה לא הי' מוחזק, ודין חזקה הוא היכי שחזקתו מורה על פטורו, וכאן אין חזקתו מורה על פטורו.
ולפי"ז נראה דאפשר לומר בטעמא דהמהר"מ דס"ל דבאמת על טענה זו לטעון טענת רשות להזיק חבירו, הוי כמו שטוען טענה להוציא מחזקת חבירו דלא מהני גם מיגו בזה, דמיגו מהני רק להחזיק מה שבידו, ועדיפא מזה אשכחן דלא מהני מיגו היכי שמודה שמה שתחת ידו אינו שלו להפקיע בע"ח מעליו, וכתב הרמב"ן דלא מהני משום דחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו, ונראה דאינו משום גדר מיגו במקום חזקה, אלא דמיגו לא מהני אלא להחזיק מה שבידו, אבל הכא שאינו מחזיק מה שבידו, אלא טוען טענה שנאמין לו להוציא את שלו מחזקתו לא מהני מיגו, וא"כ ה"נ כיון שבא בהך מיגו לטעון שהי' לו רשות להזיק חברו ולהוציא את שלו מחזקתו מה שבסתמא לא הי' לו רשות אינו נאמן אפי' במיגו, ואף דבטוען אין חטפי ודידי חטפי נאמן במיגו ס"ל להרמב"ם כמו שהסביר הר"י מיג"ש דכיון שלא נתברר חזקתו של חבירו אלא על פיו לא מיקרי מוחזק, ואין זה להוציא מחזקת חבירו, אבל הכא כיון דעכ"פ מוחזק לן החוב שהוא של חבירו אינו נאמן בטענתו להוציא מחזקת חבירו, ולכן לא דמי להיכי דהלוה טוען מחלת לי דהתם אינו טוען טענה אלא לפטור ונאמן במיגו דפרעתי, דהממון הוא כבר תח"י, אבל הכא במוחל חוב של חבירו אין לו שום זכות בחוב חבירו שיהי' רשאי למחול אותו, ולכן ס"ל דאינו נאמן אפי' במיגו, כן נ"ל לאפשר ליישב דברי מהר"מ בתשובה שיהי' להלכה וכד' הש"ך והט"ז, אכן גם דברי השעהמ"ש נכונים המה דאפשר לומר דהמהר"מ איירי כאן כשיטתו קודם שחזר בו דמחילה אינו נאמן לטעון אפי' במיגו וכנ"ל, במקצת נתעוררתי בדברים אלו מחתני הגאון מוהרא"ק שליט"א.
ג) השעהמ"ש מסתפק אם אמר לקחתי ממך מעות אבל איני יודע אם הי' בהלואה או הי' במתנה אי הוי כמו איני יודע אם הלויתני, או כאומר איני יודע אם פרעתיך, והנה החקירה מתחלקת לשני אופנים אם הוא זוכר שקבל ממנו מעות, רק שאינו זוכר על מה קבל, וזה יודע שלא על פרעון חוב שלא הי' הלה חייב לו רק הוא אומר שמא נתת לי במתנה, הנה אף אם נסבור שאם א' נתן לחבירו מעות בסתם ולא פי' יכול לומר מתנה קבלתי, והוא מד' הרשב"א והר"ן פ"ק דקדושין, והקצוה"ח בסי' שס"ג הביא זה מד' הר"ן פ"ק דקדושין גבי נתן הוא ואמרה היא, והביא ד' הרשב"א שהביא הר"ן בפ' שני דייני גזרות גבי עמד א' ופירנס את אשתו שכ' דהמפרנס את חבירו סתם לא אמרינן דבתורת מתנה פירנס אלא אמרינן בתורת הלואה, והר"ן הסכים שם לדבריו ורצה לעשות כמו מחלוקת בזה הדין רק נשאר בצ"ע שהר"ן בכתובות הסכים להרשב"א, ובאמת לענין נותן מעות בסתם שכ' הר"ן דהוי מתנה כתב גם הרשב"א בקדושין כן, רק לא לענין דנתן הוא ואמרה היא, אלא בסוגיא דעסיקין באותו ענין, וא"כ ע"כ יודה הקצוה"ח דצריך לחלק בין שני הדינים, שבשני הדינים הסכימו הרשב"א והר"ן דלענין מפרנס בסתם דהוי הלואה ולענין נותן בסתם דהוי מתנה, והחילוק נראה דיש לומר בפשיטות דהיכי דאדם נותן לחבירו בסתם מעות ולא ידעינן למה כיון אי לשם מתנה או לשם הלואה, ודאי צריך לומר דהוי מתנה דהוא כלל לא ביקש ממנו הלואה והיכי ס"ד שיתן לו בתורת הלואה, אבל המפרנס את חבירו בסתם הא קמן שצריך הוא לפרנסה דהא נותן לו צרכו, וא"כ שפיר אפשר לומר דבסתמא נותן לו אדעתא דהכי דכשיהי' לו מעות יחזיר לו, וכן הא דאשריתי' בגו ביתיה הא קמן שהי' צריך להדירה, ולכן אפשר שפיר לומר דבסתמא ע"מ שיפרענו נתן לו את ביתו לדור בו, והנה כ' הרר"פ (הוא הגר"פ פרוסקין ז"ל) אמר בזה סברא נכונה כי המפרנס חבירו בסתם להשיטות דאורח לא קנה מה שאוכל, א"כ לעולם לא נכנס מה שלקח מהמפרנס לרשות המתפרנס, אלא אוכל אותם בתורת שהם של המפרנס, וכיון שכן שפיר איכא למימר דמוקמינן הפירות או הדירה בחזקת הבעלים שלא נתן אותם מתנה, והלה מחוייב אח"כ לשלם משום שנהנה מממונו של זה, אבל אם נתן לו מעות ואנו מסופקין אם לשם הלואה או מתנה, הא עכ"פ המעות כבר נכנסו לרשות המקבל רק דספק לנו אם נתחייב בתורת הלואה או לא, ומספק לא נחייבו, אכן אף דהוא בדרך הסברא אך אינו מוכרח, דבפשוטו בהדין שכ' הרשב"א דהמפרנס את חבירו בסתם דאמרינן לשם הלואה נתן לו א"א לומר דהכונה דאינו משלם אלא מה שנהנה, ובפשוטו משמע דצריך לשלם כל הדמים, ועוד דאפי' אם נימא דאורח אינו קונה מה שאוכל הוא בודאי עד שלועס, אבל בעת הלעיסה בודאי קונה לפחות לענין זה גופא שיש לו רשות לגמור.
ובזה יישבתי ד' התוס' בפסחים כ"ט ע"א במה שכ' התוס' דלא משכחת חמץ של אחרים באכילה, דכיון שאוכל ממ"נ אם נתן לו הרי קנה אותו ואם גזל ג"כ עובר בב"י לענין חמץ, ומקשים בפשיטות הא משכחת לה לענין דאזמני' בתורת אורח וכמו שכ' הר"ן בנדרים דף ל"ד ע"ב לענין ככרי עליך דלא קנה האורח את הככר, ואמרתי דעכ"פ בעת הלעיסה קנה לפחות לענין זה שיש לו רשות לאכלו, ואין רשות להלה להוציא מתוך פיו, וכיון שכן כבר סגי בזה לענין חמץ להיות עובר עליו בב"י, והנה לענין ליישב שלא יסתור סוגית הגמ' דנדרים מככרי עליך על התוס' דפסחים הי' אפשר לומר דגם בעת הלעיסה כבר קנה לגמרי, ומ"מ הי' מיושב הגמ' דנדרים דעכ"פ קודם הלעיסה הוי ככרו של המדיר ויוכל לאסרו שלא יהי' לו היתר בהתחלת הלעיסה, אך בסברא נכון יותר דעכ"פ קנה לענין זה שיגמור אכילתו, ולא לקדש את האשה, עכ"פ לעניננו כיון שעתה הוא כבר ברשותו אינו מוכרח דיש להעמיד בחזמ"ק דלא נתן לו אלא לענין זה ולא במתנה לגמרי דכיון שבכל אופן הוא כבר בחזקתו אינו שייך בזה כ"כ חזמ"ק, והוי כמו לענין מעות דרק מספקינן אם הלואה או מתנה, והפשוט הוא כמו שכתבתי לחלק בין פרנסה או דירה ובין מעות וכנ"ל.
והנה לדין זה דנותן מעות בסתם הוי לשם מתנה, לכאורה ראי' מפורשת מהמקדש אחותו דאמרינן אדם יודע וכו' וגמר ונתן לשם מתנה, ואמאי לא נימא לשם הלואה אם לא שנחלק דשם כיון שנתן לה בתורת מתנה, רק שנתן לשם קדושין, ואדם יודע שאין זה קדושין ולכן נשאר מתנה, אבל נתן בסתם אפשר כיון לשם הלואה, אך מ"מ אינו מוכרח החילוק, אכן במה דהרשב"א הביא ראי' לדין דהמפרנס את חבירו סתם דהוי לשם הלואה מהירושלמי דפ' איזה נשך, דחד בר נש אשאיל לחברי' דינרין אשריתי' בגו ביתי' אמר לי' הב לי דינרי אמר לי' הב לי אגר ביתי אתא עובדא קמי' דר' בא בר זבידא אמר לי' וקים לי' מאי דהוי חמי למשרי', ודחה הקצוה"ח ראי' זו דשאני התם דכיון דחייב לו חוב לא אמרינן דנתן לו מתנה, וכמש"כ הרמב"ן גבי סטראי, ובאמת אף שחילוקו נכון לא אדע למה צריך כלל לזה החילוק, כי ראיית הרשב"א באמת תמוה מאוד לפי"מ שמפרשים הראשונים הרמב"ן והרא"ש דדין הירוש' קאי לענין דין הלוהו ודר בחצרו, וז"ל הרא"ש שם בפ' א"נ סי' ט"ז לאחר שהביא שיטת הר' אפרים ז"ל דלא אמרינן סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא אלא לענין משכנתא דהוי ברשותו וצריך להוציא המשכנתא מרשותו, אבל בסתם הלואה ונתן לו אבק רבית מנכין האבק רבית, וכן לענין הלוהו ודר בחצירו מנכין לו האבק רבית, וכתב ע"ז הרא"ש וז"ל, ויש מביאין ראי' מן הירושלמי חד בר נש וכו', ודחה אותו הרמב"ן ז"ל דילמא ר' אבא בר ביזנא ס"ל כמאן דאית לי' לקמן דסלוקי בלא זוזי לאו אפוקי הוא, ואנן כרב אשי קיי"ל דאמר דחשוב אפוקי, עכ"ל הרי שהיש מביאין ראי' וכן הרמב"ן מפרשים ד' הירושלמי דהיינו שהשרה אותו בחצירו בתורת אבק רבית, ומשום זה חייבו ר' אבא בר זבדא ליתן שכר היינו שהוציא ממנו האבק רבית, וע"כ צריך לפרש כן דלא נוכל לפרש דהד"ת הי' אם מה שנתן לו לדור בסתם אי הוי לשם מתנה או לשם הלואה, א"כ אין זה שייך לפרק איזהו נשך, ומדקבע הירושלמי הך עובדא שם, ואמתני' דהמלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם מוכח דהוא לענין דיני רבית, ואם נאמר להוכיח מהא דבסתמא הוי רבית ולא מתנה בעלמא בודאי לא קשה מידי דודאי היכי שחייב לו חוב ונותן לו מעות בסתם, אמרינן דלשם רבית הוא נותן, כיון דאינו רגיל ליתן לו מתנות, ועיין במל"מ פ"ה מה' מלוה מה שהאריך במחלוקת הרמב"ם והטור לענין רבית מאוחרת בסתם, אבל פשוט דדין אבק רבית הוא גם בנותן בסתם, וזהו דינא דמתני' דהמלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם, ומשום זה לא הי' צריך להביא הירושלמי דהיא משנה מפורשת, ואין לומר דמתני' הוי אוקמינא באמר בפי' בשביל מעותיך, דא"כ מאי קאמר בגמ' דידן אי ממתני' הו"א בחצר דקיימא לאגרא, וגברא דעביד למיגר, א"כ מאי קמ"ל מתני' וע"כ דמתני' היינו בסתמא כפשטה דמתני', ומ"מ אין שום ראי' לנותן בסתם דלא הוי מתנה, דודאי היכי שחייב לו חוב הוי אבק רבית, אבל הרשב"א כנראה מפרש ד' הירושלמי דר' אבא בר זבדא חייבו ליתן אגר בית, משום דאמרינן דאדעתא דהכי הניחו לדור בו אדעתא שיתן אגרא, וא"כ אין לזה שום שייכות למתני' דפ' איזהו נשך.
עתה נשוב לענין חקירת השעהמ"ש, דאם מודה שלקח מעות רק אינו זוכר על מה נתן לו, וגם זה יודע שלא הי' על פרעון חוב שלא הי' הלה חייב לו, וא"כ צריך רק לטעון שמא נתת לי במתנה, בזה נראה לי דודאי חייב כיון דעכ"פ נתינת מעות בודאי הי' רק שצריך לטעון שמא נתת לי במתנה, טענת שמא באמת אינה טענה כלל רק דנימא דהוי כמו שנטעון עבורו שמא נתן לו במתנה, וזה מצינו בתוס' בפ' המוכר את הבית דלא טענינן ליתמי נאנסו, משום דלא שכיחא אלמא דכל מילתא דלא שכיחא לא טענינן בטענת שמא, אכן אם הוא זוכר שהי' מדובר גם מענין מתנה רק שאינו זוכר אם למתנה או להלואה, באופן דהוי ספק גמור ובזה אינו ראי' מהא דלא טענינן מילתא דלא שכיחא, דזה דוקא היכי שאנו באין לחדש טענה מעצמנו שמא היה כך וכך, אבל בטוען בפי' דיש דררא של ספק א"כ הוי ספק גמור ומספק א"א לחייבו ממון כיון דעיקר החוב לא נתחזק, ויש לעיין בזה, והנה השעהמ"ש הביא ראי' מהא דכ' הבעה"ת והביאו הטור והמחבר לדינא בהוציא עליו כת"י, והוא טוען איני יודע אם הלויתני ושמא שכחתי וחתמתי שמי בסוף הגליון ומצא זה וכתב עליו דמסתברא דחייב לשלם אלמא דאע"ג דאיכא למימר שהחתימה לא היתה לשם חיוב, מ"מ כיון שיש כאן חתימה ודאית אין ספק מוציא מידי ודאי, ה"נ כיון שודאי נטל ממון מחבירו ואינו יודע על איזה אופן אמרינן ברי עדיף, והנה לפי דבריו דאתא עלה מכח אין ספק מוציא מידי ודאי, ומדין דבכה"ג ברי עדיף, א"כ אפי' אם טוען אפשר בפרעון חוב נתת לי ג"כ חייב לשלם, כיון שמודה בלקיחת המעות בתורת ודאי, אמנם השעהמ"ש בעצמו תמה על הבעה"ת דלמה לו משום אין ספק מוציא מידי ודאי תיפוק לי' דטענת שהחתימה הי' על גליון חלק לא לשם חוב אינו נאמן אלא במיגו דפרעתי ובספק אין שייך מיגו, וכתב השעהמ"ש דאפשר דבא ללמד לנידון דהכא דאמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי, ומובן כמה גדול הדוחק דאוקימתא כזו לא שייך אלא על משנה וברייתא, והנה עוד יותר קשה לי דלמה לו להבעה"ת להעמיד דינו באומר איני יודע אם הלויתני, ומוכח מזה דבאומר ודאי לא הלויתני בכה"ג פטור ונאמן במיגו דפרעתי שעכ"פ לא לוה וע"כ דהוא בטוען שחתם בסוף הגליון, ובאמת הבעה"ת בעצמו מסיק על מה שהקשה דא"כ למה אמרו לא ליחתום אינש ח"י דילמא משכח אינש דלא מעלי וכתב מאי דבעי ותי' וז"ל ויש לומר דאם יזכור העיקר ויטעון באמת אה"נ דמשתבע ומפטר. אבל חיישינן שמא ישכח ענין חתימתו ויאמר לא לויתי מעולם שכן הוא האמת, וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי וכיון שקיים הלה חתימת ידו יתחייב לפרעו עכ"ל, ומוכח מזה דאפי' אם אומר ודאי לא הלויתני לא נאמר טענת חתימה חלקה אם לא יטעון אותה בפי' בתורת ברי, ואם אמנם יש לדחות דהכא כשאינו טוען טענת חתימה חלקה, אבל כשהוא טוען ע"ז אפי' טענת שמא כיון שעל ההלואה טוען ברי פטור, אבל מריש דבריו לא משמע כן, אלא דאינו פטור רק בטוען בברי טענת חתימה חלקה ולא בספק שמא כתבתי חתימה חלקה.
לכן נראה דהבעה"ת חידש חידוש גדול דאפי' בטוען בפי' שבודאי לא כתב לו את הכת"י, דהא כתב הבעה"ת דינו להדיא בטוען מעולם לא חתמתי על הודאת הלואה, אלא חתמתי שמי בסוף הגליון ואפשר שמצא בעל דיני, ובזה כתב הבעה"ת דאי אתי בספק על ההלואה הו"ל הלואה ספק והחתימה ודאי, והיינו דמיירי שעל החתימה טוען שודאי לא חתם, ומ"מ כיון שההלואה היא ספק אמרינן גם בזה אין ספק מוציא מידי ודאי, ולא אמרינן דעל החתימה ליהמני' במיגו דפרעתי וממילא ישאר ההלואה ספק, וספק הלואה פטור, אלא דכיון דאינו טוען בודאי טענת ברי על פטורי ממון לא מהני לו מיגו על החתימה, דמיגו לא מהני אלא היכי דטוען ברי על פטור ממון, וממילא לענינינו אין מד' בעה"ת שום ראי', ועיינתי בד' הבעה"ת במקומו ובס' גדו"ת שם, וקצת משמע מד' הגדו"ת כמו שכתבתי.
-השמטות ומלואים-
מה שכתב אלי שארי הגאון הגדול מוהרצ"פ פרנק שליט"א רב ואב"ד דפעיה"ק ת"ו
בספרו (דף ל"ו עמוד ד' באות ג') [פרק א' הל' ג'] מביא מהרשב"א והר"ן דלענין נותן לחבירו סתם דיש חילוק בין מפרנס לנותן דבמפרנס אמרי' דיהב לי' אדעתא שישלם לו אח"כ אבל בנותן סתם הוי מתנה ובשם הרר"פ פרוסקין מסביר דהחילוק הוא עפ"י שיטת הר"ן בנדרים דלפירושו בגמ' שם יוצא דאורח לא קנה מה שאוכל ומעולם לא נכנס ברשות המתפרנס אלא אוכל מרשות המפרנס, ולכן שפיר איכא למימר דמוקמינן הפירות בחזקת בעלים שלא נתן מתנה והלה מחוייב אח"כ לשלם משום דנהנה מממונו של זה, אבל נותן מעות ואנו מסופקים אם לשם הלואה או לשם מתנה הא עכ"פ המעות כבר נכנסו לרשות המקבל רק הספק הוא אם נתחייב בתורת הלואה או לא נתחייב, לא נחייבו מספק, והדר"ג מעורר ע"ז דפשטות דברי הרשב"א נראים דבמפרנס את חבירו משלם כל הדמים ולא רק מה שנהנה ומשום כך אין לומר דכל חיובו הוא מטעם דמוקמינן להו לפירות בחזקת בעלים, ועוד דאפי' לשיטת הר"ן דאורח אינו קונה מה שאוכל ז"א אלא קודם הלעיסה אבל בשעת לעיסה בודאי קונה לענין זה שיש לו לגמור, ולי צ"ע בכ"ז דאף נקבל סברת המסביר הנז' מאן פלג לן דא"צ לשלם אלא מה שנהנה ולא כל הדמים, ולכאורה מכיון דאנו דנין ואמדינן לדעתי' שאינו רוצה לפרנס חנם אלא רוצה לבוא על שכרו מה"ת נכנס בפשרות ולמה לא ירצה לקבל כל הדמים, גם מה שהדר"ג רוצה לחדש דבשעת הלעיסה קונה ונעשה שלו בלי ראי' קשה לחדש זה דמכיון דהר"ן משמא דגמרא ס"ל דהמאכיל את חברו אינו מקנה לו את המאכל אלא קפיד שהאוכל יאכל משל הנותן למה ישנה דעתו בשעת הלעיסה ומי מעכב על המאכיל מלעבור על דעתו גם בשעת לעיסה שלא להקנות לו, אלא שלדידי עצם סברת המסביר אינה מתקבלת איזה חזקה יש כאן להכריע דרוצה בתשלומין דוקא דאף אם נאמר דדעתו להאכילו בלי כסף אין זה נגד חזקה דהחפץ והמאכל שנותן לו הרי אמרינן שהוא נשאר ברשות הבעלים עד הבליעה ואין אנחנו מוציאים אותו מחזקתו אלא שאנו דנים אם רשות בליעת המאכל הוא ע"מ שישלם לו אם בחנם והספק רק על הדמים אם נתחייב לו וע"ז אין חזקה לחייב וכיצד מתחייב מטעם ספק א"ו דבנדון זה לא בחזקה תליא מילתא אלא באומדן דעת של המאכיל וחזקה כאן מאן דכר שמי'.
עוד יש להעיר דכל חדוש דהמאכל נשאר בעלים עד הבליעה ז"א אלא בדאזמני' דהיינו שהמאכיל מאכילו על שלחנו אז יש סברא דאין כאן הקנאות ולא מתנות אלא מה שנותן לתוך פיו. אבל מי שנותן מאכל לחבירו שיקחנו ויאכלהו בביתו לא על שולחן המאכיל, לא עלה על לב לומר שהדבר נשאר ברשות בעלים ובודאי מדאגבהי' המקבל קני' ובדין מפרנס שהראשונים אומרים שצריך לשלם אף שפרנסו סתם לא מדברים דוקא במאכילו על שולחנו אלא גם בלוקח לתוך ביתו נמי מחייב לשלם אח"כ ובכה"ג לא שייך דינו של הר"ן בנדרים וכן לא חילקו במפרנס באוכל או בכסף וגם בנותן כסף אם זה לפרנסה משלם אח"כ אע"ג שבודאי הכסף נעשה שלו תיכף הרי דלא כסברת המסביר הנז'.
ושם (בדף ל"ו סוף עמוד ד') [ד"ה ובזה] מביא תוס' פסחים כ"ט ע"א שתמהו על רש"י דלא משכח"ל חמץ של אחרים באכילה, משום דממ"נ אם נתן לו הרי קנה ושלו הוא ואם גזל הרי עובר בב"י ומקשים הא משכח"ל בדאזמני' ואורח אוכל משל בעה"ב ואינו קונה ומתרץ הדר"ג דבשעת לעיסה לכו"ע קונה נעשה שלו, והנה לעיל הערתי דאין הכרח לזה והסברא היא דמכיון דקפיד ואינו רוצה להקנותו מנ"ל דבשעת לעיסה זוכה, ועוד דבלא"ה אין זה מספיק לחזק קושית תוס' על רש"י דעדיין י"ל דנ"מ אם המאכיל מתנה להדיא שאינו רוצה לזכות שיהא נעשה שלו ואפי' בסתם אוכל יש לנו לומר דאינו רוצה לזכות דאיסורא דחמץ כמאן דפריש שאינו רוצה לזכות שיהא נעשה שלו דלא שביק היתרא ואכיל איסורא, וכע"ז דאמרינן בב"מ דף ק"ב ע"א והשתא דאר"י א"ר אסור לזכות בבצים כ"ז שהאם רובצת עליהם וכו' וכל היכי דאיהו לא מצי זכי לי' חצרו נמי לא זכיא לי' וכן בתוס' שם ד"ה לא צריכא שכ' וכגון שנתן ידו או בגדו תחת הביצים בשעה שהאם רובצת עליהם ולא נתכוין לזכות בביצים עדיין, וכע"ז בתוס' שם (ב"מ דף קט"ו ע"ב) בד"ה בע"א וחייב משום ב' כלים דאפי' אם כבר זכה ולא ידע מן האיסור הויא זכי' בטעות שאם הי' יודע שהוא אסור לא הי' חובלו לפשוט דבנ"ד יש לנו לומר דאינו רוצה לזכות בהחמץ דלא שביק התירא ואכל איסורא.
וגם מה שהתוס' מקשים על רש"י דאם גזל הרי עובר בב"י לכאורה יש לדון דרש"י ס"ל דבגוי ליכא מצות השבה וכ"כ מהר"ם ב"א בספרו כפ"ת (ר"ה כ"ח ע"א) דאין חיוב השבה בגזל של גוי מדאין השבה אין אחריות וליכא ב"י ושפיר משכח"ל אוכל חמץ שאינו שלו ולא יעבור למאן דיליף שאור באכילה משאור דראי'. [ע"כ]
ד) ואפי' שנים מעידים שהלוהו, עיין ש"ך שכתב בשם פסקי מהרא"י סי' פ"ד דה"ה אם טוען אביך חייב לי כנגדו נאמן במיגו אע"פ שבטענה זו אינו יודע שמשקר ובמיגו הי' מעיז אמרינן שפיר מיגו כה"ג וכן הביא הש"ך בשם הריב"ש דכי לא אמרינן מיגו ממעיז לאינו מעיז היינו למיפטריה משבועה, אבל בשבועה נאמן לפוטרו מממון, והנה זהו שיטת הראשונים דסוברים כן, ועיין במש"כ הקצוה"ח בסי' פ"ב בדיני מיגו שהביא ד' הרא"ש שחלק על הר"י מיגש במה שסובר דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, ומממון אמרינן, ותמה הרא"ש דמאי נ"מ מממון לשבועה אם אינו נשבע צריך הוא לשלם, ובזה הקשה הקצוה"ח דא"כ גם גבי מיגו דמעיז למה נחלק בין ממון לשבועה לשיטת הרא"ש ויישב הקצוה"ח ע"פ ד' הרשב"א שכתב בתשובה דאף דהוי מיגו ממעיז לאינו מעיז מ"מ כל שחשוד ליטול ממון חבירו שלא כדין אף הוא יכול להעיז, ובזה יישב הקצוה"ח דבשבועה דבאמת ס"ל דחשיד אממונא חשיד אשבועתא רק דספק מלוה ישנה יש לו עליו, אינו יכול להעיז אבל בממון כיון שאנו חושדין אותו למשקר אף הוא מעיז, אבל באמת העמיס בד' הרשב"א כונה שאינה נכונה, ועיקר כונת הרשב"א נראה לכל שמחלק בין היכי שכופר במלוה דהוי בזה אישתמוטי אשר באמת אינו מעיז כלל, ושם שייך לחלק בין מעיז במקצת לכופר הכל, אבל היכי שבא ליטול ממון חבירו והוא גזלן ממש לא שייך לחלק בין מעיז לאינו מעיז, כיון שהוא גזלן, וזה שייך לחלק בין גבי ממון בין לגבי שבועה, ולפי"ז לד' הרשב"א אין חילוק כלל בין ממון לשבועה אלא בין כופר בחוב לכופר בממון מסויים שנעשה עליו גזלן, ושפיר אפשר לומר דגם הרא"ש ס"ל כן דמיגו דמעיז בודאי לא אמרינן, ורק היכא שבא לגזול אמרינן מיגו דמעיז כד' הרשב"א.
והנה הש"ך הביא ד' ס' הכריתות במה שכתב וז"ל מיגו דהעזה לא אמרינן כי הא דסלעים דינרין וכו', וכתב ע"ז הש"ך וה"ה במודה במקצת גופי' הו"ל לאוכוחי הכי, ובאמת אתפלא על ס' הכריתות למה הביא מהא דסלעים דינרים, ולא הביא מהא דרבה דהוא פשוט לכל, אכן כונת ס' הכריתות הוא פשוט וכן מצאתי בתומים, רק בכ"ז בעיקר חידוש הר"ש הבין התומים כמו הש"ך, דהיינו דלא אמרינן מיגו דהעזה, שכיון הר"ש לד' התוס' שם שהקשו וליהמניה בשלש במיגו דאי בעי אמר שתים דכיון דשתים חייב לא הו"ל כופר הכל, ותי' התוס' דמה שהשטר מסייעו אינו טוען ברצון שנראה שאינו מודה אלא מחמת השטר, נמצא דבאמת אינו כופר הכל אם הי' טוען שתים דהא חשבינן לי' הודאה, רק דהוא מוכח שמשקר מדלא הודה אלא כמו שמוכח בשטר, ונמצא דהוא הסבר אחר לגמרי לא הך דמעיז בכופר הכל, ובאמת נראה לחלק דאם הי' כופר הכל הי' מעיז לגבי הבע"ד, אבל לעלמא אין זה העזה כי מאן מוכח מי שטוען אמת, אבל במודה במה שכתוב בשטר לפי הך סברא שכתבו התוס' אפשר לומר דהוא העזה רק לעלמא, דלגבי דידיה באמת אין נ"מ במה שנראה שכופר בשביל שלא יכול יותר לכפור דהא הבע"ד בין כך וכך יודע שהוא משקר, רק שנאמר שיש נ"מ בין לכפור הכל לכופר במקצת, וכיון דחשוב זה למודה במקצת א"כ למה לא הוי מיגו, רק דהנ"מ כאן הוא לעלמא דלעלמא נראה דכאן עוד גרע מכופר הכל, כיון דלא ס"ל הך סברא דמסייע לו שטרא והיינו דלא ה"ל הסברא דשטר שנכתב סלעים דינרים בסתמא הוא שתים, א"כ אדרבא יחשדו אותו שאינו טוען אמת מדלא הודה רק מה שא"א לכפור, ולא דמי לכופר הכל דאינו ידוע אם חייב לו כלל, והוא פשוט בכונת התוס', ולכן כאן הך העזה הוא לעלמא, וכבר הביא התומים בשם הכה"ג דמיגו דהעזה לעלמא לא אמרינן, וממילא אין קושיא במה דלא הביא מהא דרבה דהוא ענין אחר לגמרי.