והסר כעס מלבך כו'. הנה פסוק זה הוא סוף פרשה י״א ואיני יודע למה נרשם כאן הפרשה:
כל טילוי. רצה לומר דקשה דפתח הסר כעס ונתן טעם כי הילדות כו' ולאו סיפיה רישיה. לזה אמר כל טלוי היינו ילדות [רע מנעוריו (בראשית ח, כא) תרגום ירושלמי ביש מן טליותיה] סירוי [מלשון (מלכים א' כ, מג) סר וזעף] שבימי הילדות הוא מלא כעס. וזה שאמר הכתוב הסר כעס מלבך כי הילדות הבל ושטות [משנת דרבי אליעזר]:
הסתכל בשלשה דברים. כי כל התנצלותו של אדם שאינו יכול להכניע ליצר הרע להנצל ממנו. לכן אמר הסתכל באלו שלשה דברים ותכניע יצרך ותנצל ממנו. שכאשר יזכור אותם אז תהיה מחשבתו משוטטת למעלה בעניני העולם העליון הנצחי שכולו יפה ומום אין בו, כי זאת מחשבת המשכיל בכל עת ובכל שעה:
מאין באת מטיפה סרוחה. ואף אם הטיפה מתחילה אינה סרוחה, בהיות כי היא מעותדת להסריחה אם תעמוד שעה אחת חוץ לרחם כי כן טבעה להסריח מיד כשהאויר מקיף בה, כמו שזכרו זה חכמי התולדה:
ולאן אתה הולך. לא אמר ואנה תלך, להודיענו שבכל שעה ובכל רגע האדם הולך לבית עולמו ומתקרב אל המיתה. כי יום המות מיום הולדו, שמיום שנולד הוא מתקרב והולך אל המיתה, ועל כן נקט לשון הווה ולא נקט לשון עתיד:
רמה ותולעה. רמה רומזת לשקצים שיבאו מבחוץ ותולעת רומזת לתולעים שיצא מגוף האדם כמו וירם תולעים. ועל כן זכר רימה ותולעה שהם שני ענינים:
דין וחשבון. הקדים דין לחשבון, לפי שהאדם כשהולך לבית עולמו קודם שיתן החשבון מודיעים לו כל דיני התורה, ואחר כך שואלים אותו הבא על אשת חבירו מה דינו, העושה מלאכה בשבת מה דינו, והוא משיב בסקילה, וכן על כל עבירות, והוא משיב על הן הן ועל לאו לאו. ואחר כך מזכירין אותו כי הוא אשר עשה כל העבירות אשר שאלו ממנו הדין, ואומרים לו אתה האיש. באופן כי מתחלה הוא נותן הדין ואחר כך החשבון והוא נותן את שתיהן:
בורך זו לחה סרוחה בארך זו רמה ותולעת. אבל בויקרא רבה פרשה י״ח (סימן א) גרס בארך זו ליחה סרוחה. בורך זו רמה ותולעה. וכתב היפה תואר שנוסחת ויקרא רבה עיקר, דבאר בכל מקום יש בו מים ולכן ירמוז אל מקור הטפה, ובור יצדק על חפירה בלי מים כמו (שמות כא, לג) כי יכרה איש בור, (בראשית מ, טו) כי שמו אותי בבור וזולתם. ולכן ירמוז אל הקבר אשר בו רימה ותולעה עכ״ל. וכן פרש״י בקהלת. ועיין בירושלמי פ״ב דסוטה:
עד דחילך עלך. רצה לומר עשה מצות ומעשים טובים עד דכחך עליך היינו ימי בחרותיך. עד אשר לא יבואו ימי הרעה אלו ימי הזקנה שכשל כח האדם. והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימי היסורין שהאדם קץ בחייו ואינו חפץ בהם:
רבי חייא בר נחמיה אומר. עד אשר לא יבאו ימי הרעה אלו ימי הגאולה. והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות כו' כן גרם ברוקח (שורש זכויות ערום ביראה). ורצה לומר ימי הרעה אלו ימי הגאולה שיהיה עת מלחמות וצרות רבות, לכן תן צדקה בימי בחורותיך כלומר בעודו בידך שיהיה מגין עליך אז זכות הצדקה. ותן צדקה בימי בחורותיך כלומר בעודו בידך ומצוי לך עניים לעשות בהם צדקה, שמא למחר יבא משיחנו ולא תמצא עניים לזכות בהם כי כולם יהיו עשירים. וזהו שאמר המדרש לא זכות פירוש לא דבר לזכות בו שכולם יהיו עשירים. ולא חובה לאמץ ולקפוץ יד. עוד י״ל שמכוון למה שאמרו חז״ל בפרק החליל (סוכה נב, א) לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא עוקר היצר הרע מן העולם, ולכן לא יהיה לא זכות ולא חובה: