בני אם ערבת לרעך. משום דדריש האי קרא בסמוך ביהודה מייתי ליה הכא. ומפרש ליה מעיקרא כפשוטו. ומייתי הא דאמר רבי חנינא ברח כו':
ברח מן הפקדונות. והיינו כדאמר בסמוך לית שמיא פקדון אלא פק דין. והטעם לפי שמביא עצמו לידי מריבה ושבועה:
ומן המאונין דהיינו שלא ילמדוה למאן דדילמא כי גדלא מתחרטת (תוספות):
ומלעשות ערבות בין אדם לחבירו מפרש בגמרא דהיינו כערבות של ציון דאמרי שלוף דוץ. ופרש"י של ציון שם מקום שמניחים הלוה ותופסין הערב:
הדבק בחליצה מוקי לה בגמרא כאבא שאול דאמר הכונס את יבמתו לשם נוי לשם אישות לשם ד"א כאילו פוגע בערוה וקרוב בעני להיות הולד ממזר:
ובהפרת נדרים כרבי נתן דאמר הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן והילכך מצוה להפר נדרו:
ובהבאת שלום כו' כדכתיב בקש שלום ורדפהו:
בני אם ערבת לרעך זה יהודה. שנרמז בזה ענין יהודה ללמוד ממנו תוכחת מוסר לדורות איך דבר הערבות מוכן לידי תקלה ושומר נפשו ירחק ממנו:
ויגש אליו יהודה כי הגשתו היינו לנשק רגליו. ובאומרו בי אדוני קיבל עליו מלכותו ואדנותו (יפ"ת):