יחיו דגן בתלמוד. כי לא יתכן שיבטיח להם בענינים גשמיים. שזהו כאין וכאפס בעיני האיש השב לעבודת ה'. אלא ע"כ שמרמז על ענינים נפשיים. ודרש הדגן שהוא לחם המשביע את הגוף ומסעדו. וכן לנפש המזון המחיה לנפש מלחם שמים הוא התלמוד שהוא העיקרי להשלמה שממנה ידע האדם איך להורות. וקרא לאגדות גפן שכמו שביין מתענג האדם כן האגדות עינוגו של מקרא.
שמותם של גרים. אין הכוונה על שם ההסכמי הניתן להם. כי אם שם הגר שכנוייו שבא להתגייר באמונה אשר לא נתגדל עליה. והוא נחשב כקרבן וכיין המתנסך ע"ג המזבח. כי שפיכת נפשו לה' חביב מכל קרבן.
שמלבין עונותיהם של ישראל. כדאיתא בסדר תצוה פרשה לו משוש כל הארץ שלא היה אחד מישראל מיצר כשהיה בית המקדש קיים. למה שהיה אדם נכנס לשם מלא עונות והיה מקריב קרבן ומתכפר לו אין שמחה גדולה מזו שהיה יוצא צדיק.
שכל הלבבות שמחים בו. שהכל שותים מתמצית ארץ ישראל ונקרא לבנון ע"ש הלב. והנו"ן נוסף.
ע"ש והיה עיני ולבי. לבנון נוטריקון לב ועינים.
דבר אחר יחיו דגן יעשו עיקר כו'. כלומר שיהיו עקרים כישראל. וקרא לדגן בכנוי כעיקר שהמזון הוא העיקר לחיי הגוף. וכן דימו אותם לגפן כישראל המכונים בשם גפן.
שאינן נחלה כו'. שלא יכול לירד בתוכה דרך ירושה ונחלת אבות וכדמפרש.
שאינו בית אב. הצדקות אינו בית אב.
צבי אחד כו'. כלומר אחר שהוא מסוג המדבריים יושב במנוחה במקום רחב ידים אינו נכנע לבן אדם. ועכ"ז נכנס תחת רשות בעלים. וא"כ תכונה טובה יש בו. כן הגר הנלוה אל ה' ועזב עמו ומשפחתו ועצר בנפשו להיות נכנע תחת עול עבודת ה' איך לא אאהבנו יותר מישראל שהם בתכונתם טובים.
בגזל הגר אמורה. דייק מדכתיב ואם אין לאיש גואל. וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים אלא זה הגר.