דקי"ל כל איסורין שריבה עליהן שוגג מותרין. ב"י הקשה הא לקמן בסימן ק"י כתב בשם ר"י דאפילו הפילו שוגג אסור כו' (וע"ש התירוץ דיש חילוק במבטל איסור למפיל אחת מהן לתוך הים דבמבטל לא קנסינן ובמפיל קנסינן. והטעם דבמבטל שאוכל האיסור בעצמו לא גזרינן שוגג אטו מזיד משא"כ במפיל שמשליך האיסור לחוץ שהרי אנו מתירין בנפל אחד מהן כאילו נפל משם האיסור בודאי וכן יש לחלק לקמן סי' ק"א ג"כ שלא תקשה קושיא זו ע"ש עכ"ה) ועיין בד"מ שהאריך בדבר ואם נפרש שריבה עליהן קודם שנודע האיסור אזי לק"מ כי כן כתב שם בהדיא הרא"ש דבכה"ג גם ר"י סבר דמותר אלא שלשון הטור לא משמע כן שכתב ואין לחוש כן שמא יכוין לרבות במזיד וגם מדכתב דוקא במזיד אסורין ש"מ דבכה"ג בשוגג מותר והיינו בנודע מיהו נ"ל בדוחק ולומר ע"כ צ"ל טעם למה כשנוסף אחר שנודע אסור אפילו בשוגג לסברת רבינו דלא אמרינן חענ"נ אלא ה"ט דקנסינן ליה דהו"ל לבער התבשיל מיד שנודע לו התערובות פן יבא לידי מכשול ויש בו צד מזיד וזהו קרוי כאן מזיד דאל"כ קשה אדמחלק בין שוגג למזיד נחלק בין שוגג לשוגג בין קודם שנודע לאחר שנודע וק"ל אבל אין להוכיח דא"כ מאי פריך רבינו אסמ"ג דלמא הוא מיירי בשוגג ונודע זה אינו קשיא דס"ה בכל ענין מיירי: (שאלה ותשובה וז"ל השואל ילמדינו מ"ש ר"י בעל הטורים בסי' צ"ט וז"ל):