ודוקא כשנאסר בנותן טעם שלא היה בהיתר ס' לבטל האיסור כו' אבל נאסר במשהו אפילו נאסר מחמת מינו כתב ב"י לא ידענא מאי אפילו דקאמר וכך הול"ל אבל נאסר במשהו כגון שנאסר מחמת מינו שאסור במשהו לר' יודא עכ"ל. ומ"ו תירץ לא מיבעיא שאר משהו שהן משום חומרא בעלמא כגון חמץ בפסח וע"ז שלא במינן ואליבא דרבנן אלא אפילו מין במינו אליבא דרבי יהודה שהוא איסור דאורייתא ואם כן נימא דהוי כאיסור ששים שלא במינו עד כאן לשונו מ"ו ולכאורה יש לפקפק ע"ז דבחמץ בפסח וע"ז דאיסורן במשהו בין במינו בין שלא במינו לא שייך למימר דלא נעשית נבילה להתירו באם נתערב התערובות באחרות באם יש ששים נגד האיסור שיהא הכל מותר דכיון דאיסורו במשהו מה לי בתערובת הראשון מה לי תערובת האחרון בשלמא באיסור מין במינו במשהו דר' יהודה דאין אוסר במשהו אלא במינו וכי נפל אח"כ בהיתר שאינו מינו משערינן כאילו האיסור עצמו נפל לשם ומבטלינן ליה בששים לפי שהאיסור עצמו אינו אוסר שם אלא בששים דדוקא במינו אוסר במשהו אבל לא בשאינו מינו מה שאין כן בחמץ בפסח וע"ז דאף אם נשער כאילו האיסור לחוד נפל לשם לתערובת שני אפילו לשאינו מינו מ"מ אוסר במשהו וא"כ מה מועיל תערובת שני לבטלו יותר מתערובת הראשון וצ"ל דנ"מ דאם נאסר תערובת בפסח במשהו ולאחר פסח נשאר אותו התערובות באיסורו ואם נתערב אותו תערובת אחר פסח באחרות א"צ אלא ששים כנגד האיסור ונתבטל האיסור והכל מותר וצ"ע א"כ גם אם יש ששים בתערובת הראשון נגד המשהו יחזור הכל להיתרו הראשון לפ"ז. ול"נ דמ"ש רבי' אפי' כו' ר"ל לא מיבעיא יין נסך דאוסר במשהו במינו אליבא דרבנן מדרבנן משום חומרא י"נ לחוד ובשאינו מינו בטל בנתינת טעם דהיינו אם נתערב במים אפי' בששה חלקים נגדו בטל כמש"ר לקמן סימן קל"ד אלא אפילו מין במינו לרבי יודא כו' דס"ל מין במינו אסור מדאורייתא אפ"ה נתבטל אחר כך בשאינו מינו וק"ל: