כתב בעל העיטור אם נקב באונא וסירכא עולה כו' ר"ל באלכסון כמ"ש ב"י בד"ה ואם נסרכא אונא כו' ואין לתמוה מ"ט דבע"ה הואיל והסירכא יוצאת חוץ למיצר החזה למה כשרה י"ל דהואיל ומקום הסירכא בריאה הוא במיצר החזה אין לחוש בין למ"ד אין סירכא בלא נקב לא חיישינן שהרי רש"י סובר אין סירכא בלא נקב ואפ"ה מתיר בסירכא היוצאת מגג לגג בכסדרן ואע"פ שלא סריך וסביך שם בדופן כי אם האונות סרוכין יחד וה"ט משום דהואיל והוא במקום דחוק לא חיישינן שמא יתפרק דהואיל והוא במקום רבותייהו אמרינן הדופן גורם דהקרום מתחזק תמיד וה"ה נמי הכא הדופן שכנגד הסירכא יעמיד אותו בחזקתו ולמ"ד יש סירכא בלא נקב וטעם הסירכא משום דעתיד להתפרק אבל כאן הואיל והתחלת הסירכא הוא ממקום צר והוא סרוך למעלה בדופן ואין שם דבר המבדיל שיגרום שיתפרק מחמתו לא אמרינן עתיד להתפרק הקרום ולהנקב. ונראה מדכתב בעל העיטור דין זה גבי סירכא היוצאת מאונא ונשרכה בדופן שכנגד האומנא ולא כתב דין זה ג"כ שאם יוצאת סירכא מהאונא שבמיצר החזה ונסרכת לחזה וגם סתם וכתב (בסוף הסימן כתב בעל העיטור כן עכ"ה) רואה הסרוכה לחזה ולדופן אזלינן בתר רובא כו' משמע דאם נסרך לחזה אע"פ שהתחלת הסירכא באונא הוא במקום צר אפ"ה טריפה וה"ט דהואיל ונסרך לחזה יש לחשוש שע"י הלב שמקומו שם ומתנענע תמיד וגם ע"י הליכת הבהמה והאונות מתנענעים דרך הליכתה עתיד להתפרק משא"כ בדבוק באלכסון מאונא לדופן נגד האומא שאין שם שום דבר הגורם לו להתפרק ותמיד הוא מתתזק וכשר. וכן משמע מב"י שעל מ"ש רבינו ונקרא דופן עד החוט שמנקרין מן החזה כתב ב"י ז"ל הנה נתבאר שיעור מקום רביתא דאונא ברוחב אבל לאורך הבהמה לא נתבאר שיעורו ונראה שכל שכנגד האונות דוקא הוי רבותייהו ושלא כנגד האונות לא הוי רבותייהו וכן מוכיח לשון העיטור שכתב רבינו בסמוך אם נקב וסירכא עולה מן האונא לדופן שבצד האומא עכ"ל ב"י ויש לדקדק בלשונו דעל מה כ' לאורך הבהמה לא נתבאר שיעורו אי קאי על האונות הלא נתבאר שיעורן עד חיתוכי דאונות ואי קאי אגוף הבהמה שיש שיעור ברוחב עד החוט שמנקרין מן החזה אבל באורך לא נתבאר א"כ גם הוא לא הוסיף ביאור במה שכתב כל שכנגד האונות עדיין לא נתבאר השיעור בגוף הבהמה וגם מ"ש וכן מוכח מלשון העיטור בסמוך כו' הלא בל' העיטור לא נתבאר כלום ע"כ נ"ל שר"ל דברוחב נתבאר עד החוט שמנקרין מן החזה אבל אם סירכא יוצאת מן האונא באלכסון חוץ לאותו חוט שמנקרין אע"פ שהמקום שהסירכא באונא הוא במיצר החזה טרפה זה נתבאר הואיל ונתן שיעור עד החוט אבל לאורך הבהמה אם סירכא יוצאת באלכסון מן האונא ונסרכה לנגד האומא זה לא נתבאר וע"ז כתב שהוא נתבאר בדברי העיטור ר"ל שפליגי בזה העיטור והרא"ש ור"ל במ"ש ונראה דכל שכנגד האונות כו' היינו לפי סברת הרא"ש דס"ל שבאלכסון אסור. וכתב ב"י בשם בעל העיטור איכא דאמרי שיעור חזה שתי צלעות כחזה הניתן לכהן. ור"ל דבפרק אלי טריפות דף מ"ה גרסינן ז"ל ת"ר איזהו חזה זהו הרוחה את הקרקע למטה עד הצואר ומעלה עד הכרס חותך שני צלעות משתי דפנות אילך ואילך וזהו חזה הנותן לכהנים עכ"ל ופירש"י ז"ל איזהו חזה לגבי חזה ושוק של שלמים הנותן לכהנים. הרואה את הקרקע אינו משבר מן הצלעות בגובה הצדדין כלום אלא השומן התחתון כמות שהוא במסחוס שבראשי הצלעות. למעלה עד הכרס כו' כשהבהמה תלויה להפשיט היו נוטלין אותן וחותך ב' צלעות הקטנות העליונות עמו משני דפנות אחד מכאן ואחד מכאן והן שסביב הקנה ונקראים פורצילא עכ"ל רש"י: