כתב הרמב"ם כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בכל הדברים כו' וכתב שמטעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שנקבר והרמב"ן דאסר רחיצה אין לו סתירה מדוד די"ל דהרמב"ן לטעמיה אזיל דכתב רבינו לקמן בשמו בסימן שפ"א דלאחר שנקבר המת בשעת סעודת הבראה היו נוהגין שמרחיצין את האבל להעביר ממנו הזוהמא וסבר הרמב"ן דהרחיצה של דוד היה אחר קבורה בסעודת הבראה והרמב"ם אפשר לומר שהוא לא סבר מנהג זה ולכן מוכח מדוד דהרחיצה מותר קודם קבורה וק"ל (וי"מ משום דאותו הילד אפשר דלא הוי בר קיימא דהא מת תוך ל' כמ"ש במקרא דשמואל ומבואר לעיל סימן ש"ס דכל דלא קים ליה שכלו חדשיו אין אבילות נוהג בו וז"א מדמצינו דתשמיש המטה דאסור נלמד מדוד כמ"ש ל' סימן שפ"ג ש"מ דנהג אבילות עכ"ה) א"ב אפשר דס"ל דבמלך דבעינן שיהא מהודר כדכתיב מלך ביפיו תחזינה עיניך לא גזרו חכמים עליו רחיצה וסיכה וכמ"ש בסימן שאחר זה שהתירו לחתן בז' ימי חופתו גיהוץ ותספורת אף שכבר קברו המת ובכה"ג אסור אפי' ברגל משום אבילות לשאר אנשים משום דחתן דומה למלך: (שאינו חולץ מנעל סנדל כו' ומטעם זה מותר לצאת מפתח ביתו כי צריך לחזור אחר צרכי המת הג"מ פ"ד עכ"ה):