המנדה למי שאינו חייב נידוי בהג"ה מיימוני דוקא שידע שאינו חייב נידוי כי האי דר"ל דמועד קטן אבל מורה שנידה משום שהוא סבור שהוא ראוי לנדותו אע"פ שטעה אין לנדות המורה וכן השבתי לגדולי אושטרייך ושלום אליעזר חיים העלוב בר אליעזר מ"ו. והראב"ד ז"ל מנה עוד שלשה חכם שהורה להתיר לינשא לכתחילה במים שאין להם סוף. וכן מי שעבר על נדרו ב"ד שנזקקין להתירו מנדין אותו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר. וכן העושה מלאכה בעוד שהמת בעיר קודם שנקבר וליכא חבירתא במתא. והא דאמרינן שהמנדה מי שאינו חייב נידוי הוא בנידוי י"א כשהוא ת"ח אותו שאינו חייב נידוי אבל אם הוא ע"ה והמנדה ת"ח אע"פ שנידהו או אפי' שביזה אותו אינו חייב נידוי הת"ח ומההיא דר"ל ליכא להביא ראיה שמא נידהו ת"ח גדול ממנו תדע שהרי הצריכוהו ללכת לפני נשיא ואם לא היו מסופקים באדם גדול למה ילך לפני נשיא יתיר אותו הפחות שבהם עד כאן לשונו ר"ן דף ש"פ מ"ו:
המנדה לצורך עצמו אפי' תלמיד חכם אין נידויו נידוי אבל אם ראובן חייב לשמעון ממון וסרב לפרוע והלך שמעון ונדהו לא מיבעיא אם שמעון זה ת"ח שנידויו נידוי אלא אפי' של אדם שאינו ת"ח בכה"ג נידויו נידוי (וכן כתב הג"א פרק אלו מגלחין) בתשובת מהר"מ מ"ץ מ"ו:
מצאתי כתוב בהג"ה בשיווי רבי' חיים פלטיאל ע"ז דכתב רבינו צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה ז"ל לא כל הרוצה לעשות עצמו צורבא מרבנן עושה דצורבא מרבנן משמע גדול דצרבת מתרגמינן רושם א"כ שמא צ"ל כ"כ גדול דאמרינן בתלמיד ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום כו' או שמא צריך שתהא תורתו אומנתו תדע דהא לקמן שגדולים נותנין מס ותלמודא אמר מנדין ע"ז כו' ע"ש שהאריך: