והתורם משל חבירו שלא ברשות ומצאו ב"ה כו' כלשון הזה כתב הרמב"ם והסמ"ג סתמא והוא מל' הגמרא התורם שלא מדעת אבל מ"מ איירי דשוייה שליח והא דקאמר שלא מדעת היינו שלא נתן לו רשות לתרום מן היפה כן איתא להדיא בפ"ב דב"מ ד' כ"ב ע"ש מ"ו רז"ל שם ע"א דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וקי"ל כוותיה ולא אמרינן כיון דאם היה ידע היה מתיאש בודאי השתא נמי דלא ידע הו"ל יאוש למפרע כאילו ידע ונתייאש ופרכינן עלה מברייתא זו דקתני בה דאם נמצאו יפות ה"ז תרומה למפרע ומשני דעשאו שליח וכ"כ ב"י בתחילה אבל חוזר ומוכיח מדברי הרמב"ם דפי' שלא ברשות היינו שלא ברשות לגמרי ואפ"ה מועיל מ"ש כלך אצל יפות ונמצא יפות להיות תרומתו תרומה כיון דמצוה הוא וגלי דעתיה דניחא ליה הוי כאילו עשאו שליח מעיקרא ואע"פ שהגמרא מוקי בשעשאו שליח וכמ"ש מ"ו היינו מתחילה ס"ד כן אבל לפי האמת אפילו בלא שוייה שליח שרי ועיין בב"י. ובאמת אין ראיה ממאי דמשני שם מצוה שאני דשם לא אמר מר זוטרא כן להיות המצוה גורם כאילו נתרצה מעיקרא אלא אלהבא השיב כאן דא"ל אמימר ורב אשי השתא אמאי לא אכל מר כיון דהבעל הבית גילה דעתיה דניחא ליה דהרי אמר להאריס דהו"ל ליתן מן היפות וכמו בתרומה דסמכינן עלה אמרו הו"ל לתרום מן היפות בדשוייה מתחילה שליח אע"ג דלא א"ל לתרום מן היפות ע"ז השיב דאין סומכין גם להבא על אמירתו היה לך ליתן מן היפות כ"א בתרומה שהוא מצוה וניחא לאדם ליעבד מצוה אבל להיות המצוה דתרומה גורם גילוי דעת למפרע ודאי לא קאמר דא"כ הוה הגמרא מסיים שם לאמר השתא דאתינא להכי אין צריך לאוקימתא ראשונה להעמידו בדעשאו שליח. וצ"ע כי באמת הדבר תמוה דא"כ דדעת הפוסקים הוא דמיירי בדעשאו שליח לא הו"ל לסתום אלא לפרש: