לשון הרמב"ם מנעל שהוא כלאים ואין לו עקב כו' וז"ל ב"י נראה שהוא פי' לערדילדין דבסמוך כו' ועיין בכ"מ שלו פ"ט דכלאים דשם תירץ בע"א ז"ל וצ"ל שמ"ש רבינו ואין לו עקב כו' עוד כתב שם ז"ל נראה שרבי' סובר שערדילדין דאמר רב פפא ספ"ק דביצה דאין בו כלאים היינו מנעל של זרב השנוי במשנה פ"ט דכלאים דאין בו משום כלאים ורב פפא לא אתא לאשמועינן אלא דערדילדין היינו מנעל של זרב השנוי במשנה דאל"כ נמצא שהשמיט רבינו דין ערדילדין או דין מנעל של זרב עכ"ל ועל מנעל של זרב כתב בירושלמי פ"ט דכלאים דאית אתרא דזרבין עמרא מן לגיו וכתב שם ב"י בכ"מ שלו שלדעת הרמב"ם הוא הפירוש כך דמנעל של זרב הוא של פשתן והיו רגילין לנעלו בימי החום ומש"ה קרי ליה של זרב כי זרב ל' חום שנאמר בעת זורבו נצמתו והוקשה לירושלמי מאי קמ"ל דאין בו משום כלאים כיון שהוא כולו של פשתן ומשני דיש מקומות שמשימין שם בגד צמר מבפנים כדי ללובשו בימי הקר להתחמם בו וקמ"ל דאע"פ שהוא כלאים מותר ללובשו דעור הרגל קשה הוא ואינו נהנה כשאר הגוף עכ"ל והנה נלע"ד דגם דעת הטור והרא"ש ס"ל דערדילדין הוא פי' מנעל השנוי במשנה פ"ט דכלאים דאם לא כן קשה גם לדידהו למה השמיטו דין מנעל של זרב גם מדכתב רבינו ל' הרמב"ם מנעל כו' משמע דאינו בא לכתוב דין חדש אלא להודיענו שהרמב"ם מפרש פירוש ערדילדין קצת בע"א ממה שפירשו הגאונים אבל גם לפירוש הגאונים ערדילדין בעצמו ר"ל מנעל של פשתן שרגילין להלבישו על הרגל בתוך המנעל ועולין מלמטה על כל פרסת הרגל עור תיישים מעובד כדי שלא יקרע ושלא יפסיד מלחות הקרקע מלמטה וכנגד העקב של רגל יש שעושין אותו של צמר והוא כלאים צמר ופשתן יחדיו אפ"ה מותר כיון שעור העקב קשה ואח"כ כתב רבי' ל' הרמב"ם להודיענו שהוא מפרש שאע"פ שהוא כלאים נגד כל הרגל מ"מ שרי שכל עור הרגל קשה ואינו נהנה ודע שכלשון רבי' שכתב בשם הגאונים כן כתב הרא"ש פ"ט דנדה בדין הל' כלאי בגדים שלו אבל רש"י ספ"ק דביצה כתב ג"כ פי' זה של הגאונים אבל מסיק דשרי משום דקשין הן לא כמ"ש הרא"ש ורבי' משים שהעקב קשה וכן הביאו ב"י ונלע"ד דמש"ה שינו את ל' רש"י משום דקשה להו א"כ למה פירשו הגאונים שטולין עור מעובד מלמטה מה באו לאשמועי' שהוא מעובד מלמטה שעור מעובד על בגד פשתן אינו קשה וא"כ מצד עצמן הם כלאים אלא בודאי טעות נפל בספרים וצ"ל מפני שהעקב קשה ולפ"ז יתיישב שפיר מ"ש מ"ו על מ"ש הרמב"ם ואין לו עקב שר"ל שאין לו עור קשה מלמטה כדרך עקב של מנעלים כו' דמש"ה פי' כן דלפ"ז אתא הרמב"ם לאשמועינן שאע"פ שמצד עצמו יש בו משום כלאים כיון שאינו קשה מ"מ מכח שעור הרגל קשה שרי כן נלע"ד לפרש דעת רבינו ועיין מ"ש לעיל בשם צפנת פענח ובשם מ"ו ועיין בפי' הרמב"ם והר"ש ורבינו עובדיה בפ"ט דכלאים משנה ט' מ"ש כל א' לשיטתו על מנעל של זרב כל א' קצת משונה מחבירו והערוך פירש ערדילדין שהוא כלים של צמר ועל מנעל של זרב פי' ע"א ע"ש אבל לפי דעת רבינו והרא"ש והרמב"ם שצ"ל שס"ל שהוא הכל אחד נראה פי' כמו שכתבתי ודו"ק קשר מעות בבגד צמר בחוט של פשתן או להפך יש מחלוקת בדבר בירושלמי ומתוך כך נראה לאסור שק של צמר לקושרו בחוט של פשתן או להפך עכ"ל דהר"ח מ"ו. היושב בבית המדרש ואינו יודע שהוא לבוש כלאים אין מודיעין אותו שהוא לבוש כלאים או שיש שם מת כדי שיצא ע"כ לשון סימני אשר"י. מפה העליונה שפורסין בשבת וי"ט אם יש לחוש משום כלאים נ"ל שיש ליזהר אפי' במפה העליונה שלא יהא בה כלאים דפעמים מחמם בה ידיו בבית הקור (עיין בתשובת הרא"ש כלל ו' ואגודה סוף ביצה עכ"ה) וכן מפה או מעיל שפורסין על בימה של עץ ונותנין בו ס"ת וקורין בו צריך ליזהר בו שלא יהא כלאים משום דפעמים כשקורין בס"ת כורך ידיו בעת הקור (אבל מפה או מעיל שפורסין לפני ארון הקודש או סביב התורה אין בו משום כלאים וכ"כ הג"א פ' בני העיר עכ"ה) ממהר"ר מנחם סימן ל"ו. מהר"ם אסר להניח בגדיו לתפור בבית הנכרי אם לא ישב אצלו כי חיישינן שמא יתפור בפשתן תשב"ץ: