ועשה מהן לבדים ה"ז כלאים כו' דהרמב"ם ס"ל דשע לבד או אריגה לחוד הוי כלאים דדרשינן כל אחד בפני עצמו אבל טוה לחוד לא הוי כלאים כמ"ש בפרישה הואיל שאין כתיבת שעטנז שמרמז על טוה אלא הט' בלחוד ואין להקשות דלמא הט' אתא לאורויי שבאריגה לחוד לא סגיא אלא עם הטוה וכמשמעות ל' הרמב"ם שבשניהם יחד הוי כלאים וי"ל דהרמב"ם מביא ראיה מציצית דבקשירה לחוד הוי כלאים ומכ"ש דבאריגה לחוד הוי כלאים לכן ע"כ הט" דשעטנ"ז ומ"ש הרמב"ם וטווה אותם כו' צ"ל כמ"ש בפרישה: ועיין בש"ע דכתב בריש סי' דברי הרמב"ם ולא כתב עליה דעת חולקת דפליגי עליה וגם רמ"א ז"ל לא הזכיר שם שום דעת י"א (משמע דפסקו כרמב"ם וממילא גם לבדין כלאים דאורייתא עכ"ה) וקשה דבסי' ש"א ס"א כתב רמ"א ז"ל וי"א דכל זה הוא בכלאים דאורייתא אבל בכלאים דרבנן והן קשין מותר לישב עליהם והטור כ"כ אלבדים משמע דס"ל דלבדים דרבנן גם אח"כ בסעיף ב' כתב רמ"א ז"ל והלבדים קשים מותרים אפי' בלבישה הואיל ואפי' רכים אינן אלא מדרבנן ובראה דודאי הב"י ס"ל דהלכה דהלבדים רכים הן כלאים דאורייתא ומש"ה סתם דבריו בריש סימן ש' ורמ"א דל"פ עליה ה"ט כיון דהב"י לא כתב בהדיא שהן כלאים דאורייתא וכלאים דרבנן הוו לכ"ע מש"ה לא כתב רמ"א שם כלום וק"ל: