הנוטע לצורך מצוה כגון לצורך לולב או אתרוג חייב כתב ב"י בירושלמי שם ר"ל בפ"ב דערלה דף ס' ע"ב וכן איתא שם הנוטע לסייג ולקירות פטור כו' כתיב ונטעתם כל עץ מאכל את שהוא למאכל חייב לסייג ולעצים ולקורות פטור רב הונא שאל אתרוג שנטעו למצוותו מהו שיהא חייב בערלה חזר רב הונא ואמר אתרוג שנטעו למצוותו חייב בערלה מה בינו למשמר פירותיו לעצים כשם שהוא רוצה בפריו כך הוא רוצה בעצו ברם הכא הוא רוצה בפריו ואין רוצה בעצו ולפ"ז מ"ש את שהוא למאכל חייב ר"ל את כוונתו על המאכל כגון הכא שכוונתו על האתרוג שהוא מאכל חייב אבל קשה דלפי זה הטעם א"ש שחייב בנוטע לאתרוג אבל אם נוטע ללולב דאינו מאכל למה חייב מ"ש ללולב מנוטע לקורות ולסייג. (י"א דגם ללולב שם פרי עליו וכדאיתא במדרש דלאתרוג יש טעם וריח וללולב יש טעם ולא ריח משא"כ ערבה דאין לה לא טעם ולא ריח והוא דוחק) וצ"ל שרבינו סובר הואול שהירושלמי מפרש הטעם שלקורות ולסייג פטור משום כשם שהוא רוצה בפריו כך הוא רוצה בעצו משמע דוקא בכה"ג לקורות ולסייג פטור הואיל שגם עיקר האילן הוא לעצים ולסייג כמו לפירות וזהו שאמר כשם שהוא רוצה בפריו כו' אבל אם נטעו ללולב שהוא המיעוט שבאילן כשם שהוא רוצה בפריו כך הוא רוצה בלולבו דזה אין שייך לומר לכך כתב רבינו שהוא חייב. והיותר נראה דגם הלולבין בכלל פירי אילן הן ונקרא נוטע לפירי כי דעתן על כל מה שגדל על הדקל לולבין ושאר פירות משא"כ בנוטע עיקר האילן לעצים: