ובעל העיטור כתב דאע"פ שאין מעכבין כו' ז"ל הגמרא אהא דתנן עושין כל צרכי מילה בשבת מוהלין ופורעין ומוצצין כו' מכדי קתני כולהו כל צרכי מילה לאתויי מאי לאתויי הא דתני רבנן המל כל זמן שעוסק במילה חוזר כו' (בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאינן מעכבין. פירש על ציצין המעכבין חוזר על שאינן מעכבין אינו חוזר עכ"ה) וצ"ל דבעל העיטור מפרש דמ"ש הגמרא לאתויי הא דת"ר ר"ל מה דת"ר דאין חוזרין עליו ס"ל לתנא דהמשנה דחוזרין עליו ומרבה אותו וס"ל דהלכה כהמשנה ולא כהברייתא דיחידאי היא וכמ"ש הב"י. והרא"ש ס"ל דל"פ ואינו מרבה אלא בשעה שעוסק במילה שאז חוזר אפי' אציצין דאינן מעכבין. והיינו מדסתם הרא"ש והביא ל' הגמרא הנ"ל כצורתה ולא כתב עלה דאנן קי"ל כהמשנה ולא כברייתא או לכל הפחות הו"ל לפרש דהמשנה מרבה להתיר מה שאוסר הברייתא אלא ודאי ס"ל פשוט דל"פ אהדדי וכמ"ש. וזהו כוונת הטור שכתב וא"א לא כ"כ ר"ל לא כתב פי' הגמרא כדפרשה הבעל העיטור וק"ל. עיין מ"ש ב"י על מ"ש וא"א לא כ"כ ז"ל לאו למימרא דהרא"ש לא איירי בפי' הברייתא כו' (אלא היינו לומר דכיון דסתם ולא פירש מסתמא הוא סובר כפירש"י שפי' דבשבת מיירי שאילו סובר כב"ה לא הוה שתק כ"כ ב"י עכ"ה) ק"ק הלא הבעל העיטור לא פירשה האי ברייתא בחול אלא פירשה ג"כ דבשבת מיירי אלא שס"ל דאין הלכה כהאי ברייתא וכמ"ש הב"י לפני זה וגם אי אפי' פירשה הרא"ש להאי ברייתא דלא כרש"י אלא דמיירי גם בחול מכ"ש דהוי נלמד מינה האי דינא ולפי מ"ש לעיל נתיישב זה גם נראה דהרא"ש ובעל העיטור אינם מחולקין בפי' הברייתא אלא בפי' דהמשנה דקתני שם ברישא כללא כל צורכי מילה דוחין שבת דלהרא"ש אינו מרבה אלא ציצין המעכבין אפי' לאחר שפירש וכל' הברייתא א"כ מרבה ציצין שאינן מעכבין כל זמן שלא פירש ולב"ה מרבה אפי' ציצין שאינן מעכבין. ודו"ק: