לא נזכר לשבועתו מותר בשנייה לר"י לא א"ש דכל א' הוא איסור ותנאי כו' וי"ל כדפירש"י ותוס' שם בשבועות דבתלאן זה בזה ההיא דתנאי היא הראשונה דכך היה סדר שבועתו אם אוכל זו לא אוכל זו וא"כ אע"ג דגם שם בגמרא איתא כמ"ש כאן ז"ל אמר רבא כו' עד תלאן זו בזו לא אוכל זו אם אוכל זו ולא אוכל זו אם אוכל זו מ"מ קרא לההיא דתנאי ראשונה דכיון דתלאן זו בזו ודעתו שיאסור עליו השנייה אם יאכל אחד מהן הוי כאילו אומר בהדיא אם אוכל אחד מהן לא אוכל השנייה וכן העתיק וכתב הרמב"ם ז"ל דין זה בפ"ד מהלכות שבועות ז"ל וכן אם תלאן זו בזו ונשבע ואומר שבועה שלא אוכל אחד מהן אם אכלתי האחרת כו' הרי לך בהדיא שכל שאומר כן לא אוכל זו אם אוכל זו כו' הו"ל כאילו אמר שבועה שלא אוכל אחד מהם אחר אכילת חברתה ומיד כשאכל הראשונה הרי אין כאן אלא איסור דהרי אין כאן תנאי דבודאי קודם שאכל א"מ נקראים שניהם איסור ושניהם תנאי דאפשר שיאכל זו תחילה נמצא שחבירו יהא איסור והוא התנאי ואפשר שיאכל זה תחילה ויהיה השני האיסור והוא התנאי אבל בודאי מיד שאכל האחד השני הוא האיסור ואין בו שום צד תנאי שאע"פ שאמר שבועה שלא אוכל כו' ושלא אוכל כו' מ"מ רצונו מכלל דבריו היה שאם יאכל אחד מהם יהיה השני איסור ונמצא שהראשונה הוא התנאי ולכך אם היא בשגגה מותר בשנייה לכ"ע וא"ל אם כן אמאי אסור לכתחילה כל אחד מהן שמא יאכל חברתה הא אם יאכל הנשארת יהיה האיסור ולאכילת האיסור לכתחילה לא חיישינן כדלעיל דמ"מ שפיר כתב דאסור לאכול לכתחילה שום א"מ דכיון דלא קאמר בהדיא זו יהא עלי בשבועה אלא אסר עליו איזה שיהיה והתיר עליו א"מ איזה שיהיה חיישינן שמא ייקל גם בשנייה כיון שלא אסרה עליו בפירוש. אבל מ"ש שיש נפקותא וחילוק ביניהן לענין קרבן בזה צ"ע היכי משכחת לה כיון שאם אכל א"מ בשוגג מותר בשנייה מטעם שכתבתי א"כ לא יתחייב קרבן באכילת השני (בין לרש"י בין לר"י לרש"י בשעת מעשה הראשון לא היה זוכר שבועתו ולר"י הרי בשעת תנאי לא היה זוכר לשבועתו עכ"ה) ואם אכל הראשון במזיד והשני בשוגג הרי הוא חייב לכ"ע אבל אם נעיין שם בדברי רש"י ותוס' אין מקום לקושיא זו דז"ל הגמ' שם אמר רבא תלאן זו בזו לא אוכל זו אם אוכל זו לא אוכל זו אם אוכל זו ואכל זו בשגגת עצמה ובזדון חברתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חברתה חייב ע"כ ופירש"י זו בשגגת עצמה כו' כשאכל הראשונה היה שכוח שנשבע עליה אם יאכל חברתה תהיה זאת אסורה ולגבי שבועה דידה לא קרינן ביה האדם בשבועה וכשאכל שנייה אכלה בשגגת עצמה ששכח שנשבע אם יאכל האחרת שתהיה זו אסורה אבל זכור הוא שנשבע על הראשונה ובאכילת שנייה תלאה. חייב קרבן על השנייה שהרי חלה עליו שבועתה מתחילתה וכשאכלה עבר על שבועתו שוגג אבל מלקות אראשונה לא שהרי מתחילה לא חלה עליו שבועה לגבי דידה הילכך לא לקי עכ"ל. ובתחילת הסוגיא שם הקשו התוס' על דברי רש"י כמה קושיות ז"ל בחדא מהן ועוד דוחק לפי' הקונטרס דגבי שגגת עצמה וזדון חברתה דבסמוך צ"ל דחייב לא קאי אלא אשנייה ומשמע דקאי אתרווייהו עכ"ל ומעתה דברי רבינו מבוארים ונכונים הם בטעמם דבוודאי אם כשאכל ראשונה לא זכר כלל בשבועת שום א"מ מותר לאכול השנייה דכיון שלא זכר בראשונה שום שבועה ממילא עדיין קיים תנאו הראשון דאומר איזה שאוכל יהיה חברתה אסורה לי וכדפירש"י לעיל ונמצא שזו הנשארת היא האיסור ומותר אפי' לר"י כיון שאכל התנאי בשוגג אבל אם בשעה שאכל הראשונה אמר יודע אני שכשאוכל זו לא אוכל חברתה וצד השני דהיינו אם יאכל חברתה כו' לא זכר נמצא דאין שייך לומר כלל שזו יהיה האיסור דהא ודאי תנאי הוא כיון שאומר בפירוש אם אוכל זו לא אוכל חברתה והשני לא יודע כלל דלא הוי דומיא דתלאן זו בזו דסתם תלאן כך הוא אומר אם אוכל אחד מהן לא אוכל חברתה נמצא דכל זמן שלא אכל אחד כל אחד הוא תנאי ואיסור ומשאכל אחד השני הוא האיסור וא"כ אכל התנאי במזיד וכשחוזר ואוכל את השנייה ויודע שהוא תנאי ואינו יודע שהוא איסור חייב ב' קרבנות לדברי ר"י אחת כנגד השנייה שאוכל עכשיו בשגגת האיסור ובתחילה אכל התנאי במזיד וחייב עוד אחד בשביל הראשון שאכל בשגגת איסור ועכשיו אכל תנאו במזיד דא"ל הא אמרנו כיון שתלאן זו בזו מיד שאכל האחד השנייה היא האיסור פי' בהדיא זה יהיה התנאי ולהכי חייב שתים ולרש"י לא חייב על הראשונה כיון שלדידה היה בשוגג ולא חלה השבועה ונמצא דיש נפקותא גדולה ודו"ק ודוקא בכה"ג שכל זמן שאכל א"מ היה בשגגת עצמו מתורצים דברי רבינו אבל אין לומר דיש נפקותא כגון שאוכל הראשונה וזכר שהוא תנאי דעל הראשון לא חייב כיון שלא קרינן ביה האדם בשבועה ועל השנייה לא חייב כיון שהתנאי והאיסור היו במזיד א"כ אין כאן קרבן אלא מלקות ולדברי ר"י חייב על השנייה כיון שאכל האיסור דהיינו הראשונה בשוגג והשנייה שהיא התנאי אכל במזיד דלפ"ז הדרא קושיא לדוכתיה דאמאי חייב על השנייה לר"י הרי כיון שבאכילת השנייה זכר בתלייתו זו בזו ואמר בלבו אם אכל א"מ תהיה השני איסור וא"כ מיד שאכל הראשונה השנייה מיד היא האיסור ונמצא שאכל האיסור במזיד ואין כאן קרבן ואם נאמר דכל שתלאן זו בזו כל אחד היא איסור ותנאי ולהכי שפיר יש נפקותא א"כ הדרא קושיא ראשונה לדוכתי' דא"כ אמאי אכל הראשונה מותר בשנייה ולפי מאי דפירשנו אתיא שפיר ודוק היטב: