קונם הנאתי על בני עירי כו' משום דכשאומר הנייתי על בני עירי הם נהנים בהתירו שע"י כן יהיה מותר להם ליהנות ממנו וכיון שההתרה היא לתועלתם הרי הם נוגעין בדבר ואינם יכולין להתיר דהו"ל כנדרי עצמו ותנן כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ולפיכך אינו נשאל לחכם ששם אבל כשאמר קונם הנאת בני עירי עלי שהוא נאסר מליהנות משלהם אין בני העיר נוגעין בדבר דמה הנאה יש להם כשהוא יהנה משלהם כך פירש הריב"ש בתשובה בח"מ סימן ק"ב וקצ"ב ויש לתמוה על טעמו דמה ענין נדרי עצמו לכאן דנדרי עצמו שאני דכתיב בהו לא יחל דברו אבל הכא שאינם עצמם הנודרים למה לא יתירו לו אף על פי שיש להם הנאה בהתירו וכן יש לתמוה על מ"ש גבי קונם הנאת בני עירי עלי שהוא נאסר מליהנות משלהם אין בני העיר נוגעין בדבר כו' דכיון שהוא נהנה בהיתר זה שע"י כן מותר לו ליהנות מהם היאך מוחר לו לשאל לחכם שבעיר והלא הוא נהנה מאותו חכם בהיתר ההוא לכך נראה לי לפרש בהיפך (כמו שכתוב בפרישה) כל זה כתב ב"י וכתב עוד אע"פ שפשט הלשון מורה על פי' הריב"ש כיון שהענין אינו מתיישב לפירושו מוטב לדחוק הלשון ולכוונו עם הענין שדברים הללו הם מהירושלמי ולפעמים לשון הירושלמי הוא משונה וכ"ש בדבר פשוט שהוא סומך על המבין והביא עוד ראיות לפירושו ע"ש. ועיין בש"ע דהשמיט דין דקונם בני עירי עלי ואפשר לומר דהאי טעמא משום דסבירא ליה דפשיטא הוא. גם י"ל דלענין פסק הלכה לא רצה לסמוך ב"י אסברתו להתיר מאחר דלהריב"ש כה"ג אסור וכדמשמע מתשובת רשב"א בנשבע שלא יהא גבאי או נאמן העיר שכתבו שם בש"ע בסעיף שאחריו ורשמתי כל זה בש"ע שלי ע"ש ובאמת שדברי ב"י צ"ע כי אין דבריו מוכרחין. ויש ליישב דלק"מ על הריב"ש הקושיא ראשונה דדוקא נדרי עצמו קאמר י"ל דהריב"ש סובר דמה טעם אין אדם מתיר נדרי עצמו משום דמאחר שהוא נדר חיישינן שיתירנו אף שלא ימצא לעצמו לא פתח ולא חרטה ממש ונמצא שהוא נוגע בדבר א"כ ה"ה נמי אם יש לת"ח הנאה בזה שהוא פסול. וקושיא הב' איך רשאי ליהנות מת"ח מאחר שנאסר בני עירו י"ל דמצות לאו להנות ניתנו ובזה שמתיר נדרו עושה מצוה ואף שעושה גם משום הנאתו מ"מ מאחר שעושה מצוה בהתרתו ודאי לא היה מתחלה דעתו שלא יהנה מהם בדבר מצוה כמש"ר בסימן רכ"א שאם אסר אדם הנאתו על אחד שיכול הנודר לילך ולבקר את המדיר דממצוה ודאי לא נדר וק"ל עכ"ה): הש"י יענה שלום אהובי רבי' אליקים הוי יודע כי מאוד אני נפלא על בני אדם הנודרים על בית הקברות כי קצת היה דומה לדורש אל המתים דלא מצינו כן רק לגבי כלב שנשתטח על קברי אבות היינו שמתפללין להש"י במקום קדושה כדי שתהא שם תפילתו נשמעת כדאשכחן לגבי אברהם אל המקום אשר עמד שם מלמד שהמקום גורם וכן אדם שבזה את המת לכבודו משתטח על קברו זה מצינו אך נשים ובני אדם שאינם יודעים זה לא ידעתי הליכתם למה ואני רגיל לכל הבאים אלי לפתוח להם בחרטה ויתירו להם הנדר ליתן לצדקה מה שיהיה מוציא על דרך ואח"כ יתן מה שנשער כפי שהיה טרחו והילוכו וזה יתן לצדקה וינצל מצעקה חיים פלטיאל תולעת מ"ו: אחד שנדר בעת הרשע לעלות לא"י ויש לו אשה ואינה רוצית לעלות עמו שהיא חלושה ואינה רוצה להתגרש לכאורה נראה שיש לו התרה ואף כי מורי הרב רבי חזקיה כתב ששמע בשם הר"ר יודא מה שנודר אדם בעת צרה אין לו התרה נראה דהיינו בשאר דברים אבל משום מצוה רבה בנדון דידן מודה וגם יש תקנה לנדרו מחמת כל נדרי כתיקון ר"ת ועוד נראה דאין יכול לענין שהרי משועבד לה למצוה רבה כזאת נראה דיש לו התרה אפי' היה נודר ע"ד רבים ופסק רב אלפס הנודר בעת צרתו ואיכא מצות עשה לעשות וא"א לקיים שניהם יבא עשה וידחה לא תעשה דלא יחל ה"נ בנדון זה שמשועבד לה מדאורייתא והוי לה מ"ע הלכך יבואו ג' ויפתחו לו בחרטה ויתירו לו ויתן צדקה ויסלח לו מנחם בהר"ר פנחס מי"ץ מ"ו: