אם לא לצורך אחד מהשותפין בחצר כו' ז"ל ב"י תמיה לי דכיון דיש בו דין חלוקה חל הנדר וכי נכנס לצורך השותפין מאי הוה הא מ"מ נהנה הוא מדריסת הרגל וכדאמרינן גבי המודר הנאה מחבירו נכנס לבקרו כו' נראה דמייתי ראייה מאם נכסי שמעון אסורים על ראובן דקאמרינן דראובן נכנס אליו לבקרו מטעם דמחיותיה לא אדרי' משמע הא בלא"ה אסור אע"פ שהוא לצורך המדיר גם יש ראייה משם דצריך לבקרו דוקא מעומד ולא מיושב ודוקא לשמעון עצמו ולא לבנו אע"פ שבכל אלו אין הנאה להמודר מהביקור. וא"ל דהכא שרי טפי דמיירי דנכנס לצורך השותף דלא אדריה וכיון דאין להמודר מן השוק הנאה מהכניסה והוא לצורך השותף שמותר לילך בחצר דהא בזה איירי דלא הדירו זה מזה דמ"מ אין טעם לחלק דלא עדיף האי דנכנס לצורך השותף מהשותף עצמו וכשם שיכול להדיר להשותף מרשותו כ"ש וכ"ש שיכול להדיר להנכנס מחמתו מרשותו אע"ג דלא הדיר להשותף עצמו ועוד דרבינו כתב לצורך אחד מהשותפין דמשמע דאפי' ליכנס לצורך המודר מותר. ומסיק הב"י וכתב ואפשר שרבינו בא לכתוב דברי הרשב"א ונתחלף לו מקום במקום שהרשב"א כתב דין זה אסיפא אאם אין בו דין חלוקה והדיר אחד מהם לאחד מן השוק מנכסיו דמותר לו לכנוס לצורך אחד מהשותפין דוקא וכ"כ הר"ן ע"כ וזהו דוחק גדול ויש לדחוק וליישב דמ"ש רבינו אם לא לצורך אחד מהשותפין כאילו אמר אם לא לצורך דבר אחד מהשותפות ור"ל דאם נכנס לכנוס ולתקן החצר שהוא של שניהן מותר ולפ"ז יתיישב נמי שפיר דמ"ש רבינו אח"כ באין בו דין חלוקה דמותר ליכנס להאחד שהדירו מן השוק דר"ל דנכנס אפי' לצרכו דיכול לומר לאו בחלקך אני נכנס וכמ"ש הרא"ה והביאו ב"י ואצ"ל דמיירי דוקא כשנכנס לצורך שותף השני וכמ"ש הר"ן. ועיין בח"מ סימן ק"פ דשם לא כתב בהאי רישא דין הדיר לאחד מן השוק דנכנס לצורך אחד מהשותפין: ראובן קיבל נדר עליו ושוב אמר אם אשאל על נדר זה איני יהודי אזי אסור לשאול פן יכפור ואם נשאל בדיעבד טעון כפרה וכ"כ רמ"א בסימן רכ"ט ס"ד ומסיק אבל אם אמר אם אעשה דבר פלוני לא אהיה יהודי אפי' היתר א"צ (כ"כ מהרא"י סימן קצ"ב עכ"ה) ומ"מ נ"ל דלא טוב עשה מי שנשבע כן ויש להוכיחו ע"ז עכ"ל. ואם כך אמר אם ישאל יהא בנידוי בעולם הזה ובעולם הבא חל עליו וצריך להתיר הנידוי ורבינו פרץ אמר שנידוי של עולם הזה יש לו התרה ושל עו"ה אין לו התרה וי"מ משום דאכתי לא חל הנדר וי"מ הטעם משום דנידוי של עה"ב הוא נידוי של מקום תלוי בהיתר של מקום הלכך אין מתירין מ"ק פ' השוכר את האומנים מ"ו (ובמהר"ם פד"ו סימן ס"ו משמע דנדר שנדר ע"ד המקום הוי כנדר ע"ד רבים דמתירין על דבר מצוה וה"ה בנדר זה שיש להתירו לדבר מצוה דודאי דעת הקב"ה מסכמת לזו עכ"ה):