היו מהלכים בדרך וכו' עד ואם אין עמו אחר מניחו על הסלע ואומר ה"ז מופקר לכל מי שירצה. ע"ל בח"ה סי' רע"ג דכתב דמדברי סופרים בעי' דלא יפקירנו כ"א בפני ג' ומד"ת להרמב"ם בעינן שיפקירנו בפני האחד ולהרא"ש אפי' בינו לבין עצמו. וצ"ל דה"נ כיון דאין להמודר מה יאכל הקילו והעמידו על ד"ת. אלא שצ"ע שהתוס' והרא"ש כתבו נ"מ למ"ש שמד"ת הפקר אפי' בינו לבין עצמו או בפני א' כיון דמד"ס אין הפקר פחות מג'. וכתבו דנ"מ לענין אם השכיר בהמתו לנכרי כו' ע"ש וב"י הביאו שם בסימן רע"ג והוה להו למכתב ג"כ נ"מ זה לענין המדיר שהולך עם המודר בדרך לבדו אלא שי"ל דכאן הוא מפקיר לכל הפחות בפני האחד הוא המודר משא"כ נ"מ דידהו דודאי אינו מפקירנו אלא בינו לבין עצמו כדי שלא ילך אותו שמפקירנו בפניו ויזכה אע"פ שמן הדין אינו מועיל כמבואר בא"ח סי' רמ"ו ע"ש: כתב בתשובת מיי' שאם אסר ספרו על חבירו אסור לנאסר ללמוד בו וכ"כ הכלבו ובין תשובת מהר"ם כתוב וקשה דבפרק ראוהו ב"ד גרסינן הנודר הנאה משופר תוקעים לו תקיעת מצוה וצ"ע עכ"ה):