או שמיחו בו אחרים תכ"ד וקיבל דבריהם לא הוי נדר עיין בש"ע שהגיה רמ"א וכתב ז"ל וקיבל דבריהם תכ"ד לנדרו. ובד"מ ביאר דבריו שכתב ז"ל הראב"ד השיג על דברי הרמב"ם (פ"ב דהל' שבועות) בזה וכתב ז"ל דבר זה אינו מחוור שאין אחרים מזדקקין לנדרו שתהא מחאה שלהם סומכת נדרו לחזרתו עכ"ל וכתב ב"י עליו ז"ל ואיני יודע טעם למה כתב שאינו מחוור שהרי לא מפני דברי האחרים הוא מתיר אלא מפני שקיבל דבריהם עכ"ל ב"י וכתב עליו רמ"א ז"ל בד"מ ז"ל ול"נ דכוונת הראב"ד הוא שהוא הבין דברי הרמב"ם שמתיר כשהמחאה מהאחרים תכ"ד לנדרו ואע"פ שחזרתו לא הוי תכ"ד לנדרו כ"א תכ"ד להמחאה אפ"ה בטל הנדר ומש"ה השיג וכתב דאינו מחוור דכיון דהפסיקו האחרים במחאתן יותר מכדי דיבור בין הנדר והחזרה ששוב אינו יכול לחזור ולא אמרינן מאחר שחזר תכ"ד למחאתן והם מיחו בו תכ"ד לנדרו דזה יחשב תכ"ד. וכה"ג אמרינן פרק שבועת העדות לענין חזרת וכפירת העדים לזה אמר הראב"ד שכאן אינו כן מאחר שאין אחרים שייכין לנדרו ואיך יסמיכו נדרו לחזרתו שיחשב תכ"ד. ואפשר שאף הרמב"ם ורבינו לא כיוונו שיכול לחזור אלא כשהוא תכ"ד לנדרו וכן משמע מדברי הרמב"ם אלא שהראב"ד הבין דבריו בכל ענין ולכן השיגו עכ"ל ד"מ: