לא יאכל {עמה על השלחן וכו'. בפ"ק דשבת תנן לא יאכל} הזב עם הזבה מכאן שאם שתה האיש אשתו שותה אחריו דלא יאכל תנן וה"ה לא ישתה אבל לא תאכל ולא תשתה לא תנן ואם שתה זה מפני זה והריקן בכוס אחר שרי מ"ק בפ"ק דשבת ואפי' חזר והריקו לכלי ראשון מותר לו לשתות ממנו כיון שנשתנה כשהורק מכלי אל כלי ואם שתה שלא בפניו אינה צריכה להגיד לו אלא מניחתו לשתות שאין כאן חיבה מהר"ם. נמצא בשם רש"י שאסורין לישב יחד בספסל א' התלוש מ"ק. ובתוספות בהלכות נדה וחומרא בעלמא הוא. אשה בימי נדתה אין לה ללבוש בגדים נאים ולא לפרוק שערה ולא לחתוך צפרניה וגם אין לה להזכיר השם בימי נדתה. אמר הר"ח שבימי נדותה (דהיינו בימי ראייתה כ"כ רמ"א עכ"ה) אין לה לילך לב"ה אלא תעמוד מבחוץ ותתפלל מבחוץ (ומהרא"י בפסקיו סימן קל"ב התיר לילך לבה"כ בימים נוראים וכה"ג שרבות מתאספות לבה"כ לשמוע תפלה וקריאה כי הוא עצבון גדול שהכל מתאספין והן יעמדו בחוץ וכ"כ רמ"א. ע"ל סימן רפ"ב שם כתב רבינו דאפי' נדות מותרין לאחוז בס"ת ולקרות בו והוא שלא יהיו ידיהן מטונפות או מלוכלכות ובהג"ה ש"ד דיש נשים נמנעות ויפה הן עושות עכ"ה). רבים שוגין ומקילין בימי ליבונה ושותין בכלי אחד שטות ואיסור גמור עושין גם שאלתי פי הר"ח אם יש למצא שום היתר והשיב שאין נדנוד ושום היתר להסתפק בזה דהר"ח מ"ו. עוד ראיתי שטות גדול מזה כשמנתחים בשר לחתיכות קטנות אוכלין בקערה אחת הוא נוטל חתיכה אחת והיא נוטלת אחת עד גמר אכילה ושיבוש גדול הוא דפשיטא דחשיב אכילה. והאנשים שאוכלין עם נשותיהן בימי ליבונה שלא ירגישו בני הבית שיבוש הוא לעבור על דברי חכמים ונתקבצו כל הקהילות וכתבו חרם על זה דהר"ח מ"ו: