ותימה הוא וכי עדיף הוחזקה כו' הרשב"א הרגיש בקושיא זו ותירץ כו' פי' כדבריו נ"ל למה לה לעשות מעשה הא כי אמרה טמאה אני נמי אסור ליגע בה ולמה לטרוח על חנם במעשה במקום שנאמנת בדיבורה אם לא שתאמר שלא יאמין לה שהיא טמאה כיון שמדרך הטמאות ללבוש בגדים המיוחדים והיא לא לבשה ע"כ זה אינו דא"כ כי לא לבשה ואמרה טמאה אני ואחר כך אומרת טהורה אני למה אינה נאמנת בלא אמתלא. ועיין בב"י שכתב ז"ל וכ"כ הרשב"א בת"ה כהרמב"ן והביא ראיה מדאמרינן בפ' המדיר אמתני' דמשמשתו נדה יוצאת בלא כתובה ה"ד אי דידע נפרוש ואי דלא ידע נסמוך עלה ואוקימנא כדרב יהודה דאמר הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה אלמא כל כה"ג לא איבעי למסמך עלה ומסתמא קאמר דאלמא דאפי' באמתלא לא מהימנא דהא ודאי נדה משוינן לה עכ"ל. ורבינו הביא דין זה דמשמשתו נדה בא"ע ר"ס קט"ו ע"ש. ונראה דרבינו ס"ל דאין ראיה משם משום דיש לומר שאני התם שכבר עברה ושמשתו מש"ה מסברא אין לסמוך עלה למפרע די"ל דמשקרת כדי שלא תפסד כתובתה משא"כ קודם השימוש יש להאמינה באמרה אמתלא לדבריה וק"ל: