ולא חשבינן רבית מה שהמוכר מקבל עליו אחריות פי' אחריות דאם החמיץ דאדם על יין נותן מעות ולא על חלא ומעיקרא קילקולו בתוכו היה אלא שאינו ניכר ודוקא עד ניסן איכא למימר הכי דאינו ניכר עד השתא אבל מכאן ואילך מצי למימר אע"ג דמעיקרא יין הוה אח"כ החמיץ אבל אם התנה בפי' מעיקרא כמו דין שבסמוך כיון דקרוב לזה ולזה הוא שרי כך הוא להבנת רוב העולם בדברי ב"י שרצונו לומר דלעיל דאסור לאחר ניסן היינו משום דלא התנה הלוקח עם המוכר אם תקפה תהא ברשותך ואע"פ שלענין זילא הוי ברשות הלוקח אפ"ה אסור ומפרשים הא דכתב רבי' לעיל ואחריות על המוכר ר"ל אחריות דהחמיץ אבל אי אתני לוקח בהדי מוכר אי תקפה תהא ברשותך וגם קיבל עליו הלוקח אחריות דזולא מותר אפי' לאחר ניסן ומפרשים דהא דסיים רבינו וכן מותר להקדים מעות על חביות כו' מיירי לאחר ניסן ולא נהירא כלל חדא דא"כ הקושיא (שהקשה הב"י דאפי' בתר טבת נמי הו"ל למשרי כדשרינן באתני בהדיה אי תקפה ברשותך בדין שאח"ז כו' עכ"ה) מעיקרא לאו כלום הוא דלדידהו לא הזכיר רבי' לעיל שום תנאי ולמטה הזכיר בפירוש תנאי א"כ הרי התירוץ מגולה לעין כל ומה כוונת ב"י בהזכרת קושיא ותירוץ ועוד דלפירושן מאי האי כיון דכתב ב"י ז"ל כיון דקרוב לזה ולזה הוא כו' דמשמע דתלי בתירוצו שתירץ דמיירי לעיל בדלא אתני ולמטה בדאתני ולהכי קרוב לזה ולזה הוא וז"א דהא לדידהו גם לעיל מיירי רבינו שהמוכר אינו מקבל אלא אחריות דחימוץ ולא הו"ל למכתב אלא דלמטה מיירי בדאתני ולהכי מותר דהא כל ההיתר בהא תליא ולא במאי דקרוב לזה ולזה אלו הקושיות נופלות בב"י. ועוד יש להתעורר בדברי רבינו גופיה לפי פירושן חדא דלמה לא הזכיר רבי' לעיל ג"כ אחריות הלוקח דהיינו אם תוזל תהא ברשותו כמו שהזכירו למטה ועוד דאך אפשר לומר דרישא דמילתא דרבינו מיירי בדלא התנה הלוקח עם המוכר לענין חימוץ הא בהדיא כתב רבינו ע"מ שיתן לו יין טוב כו' וכי אין זה תנאי ועוד דאם לא התנה למה יהא האחריות על המוכר אם יחמיץ דזאת הסברא דוקא היא סברת התוס' דס"ל דאפי' בלא תנאי אם החמיץ חוזר לעולם וזהו ע"כ ל"ס לרבינו כלל כמ"ש ב"י בעצמו לפני זה ועוד דלדידהו קאי למטה אלאחר ניסן וא"כ למה שתק רבינו ולא הזכיר כלל לאחר ניסן. ע"כ נראה דס"ל לרבינו דע"כ צריכין לחלק בין נתן על יין סתם בין נתן על חביות ידוע דאם לא כן למה הוצרכו ליתן טעם בגמרא דאחמרא יהיב דמי אחלא לא יהיב תיפוק ליה דמשום קבלו עלייהו זולא קרוב לזה ולזה הוא וא"ל דשם לא קבלו עלייהו זולא דא"כ הוה קשה תיפוק ליה דהוה רבית משום זולא. וראיתי בתוס' דף ס"ד סוף ע"א שהקשה קושיא זו ויישבו אותה בדוחק לפי שיטתייהו ע"ש עוד הקשו שם למה צריך להתנות אי תקפה ברשותך הא בלא"ה נמי ברשות מוכר הוא דמקח טעות הוא כדאיתא בפ' המוכר פירות וכתבו שיש חילוק בין חימוץ לקלקול ומאי דכתב כאן שצריך להתנות היינו דוקא כשנתקלקל כו' ע"ש ורבי' שכתב בדינין הללו בתרווייהו חימוץ ע"כ לא ס"ל תירוץ דתוס' וכ"כ ב"י בהדיא וכ"מ מדברי הרא"ש שלא הזכיר דברי התוס' כלל. וכל אלו הקושיות מתרץ רבי' במאי שמחלק בין קונה יין סתם לקונה חביות ידוע וזה כ"א קונה ממנו סתם אפי' כל האחריות על המוכר אפי' ביוקרא וזולא מותר להקדים מעות בתשרי ליקחנו בניסן דלא גרע מפיסוק פירות דלקמן בסימן קע"ה דיכול לפסוק אפי' ע"מ שיהיה אחריות דיוקרא וזולא על המוכר ולא מיחזי כרבית ואפי' אם אחריות דחימוץ על המוכר לא חשבינן רבית דאדם אדחמרא יהיב ואחלא לא יהיב וכדפרשינן לעיל ולהכי דוקא נקט בגמרא האי טעמא דאחמרא יהיב כו' דמיירי דלא קבלו עלייהו זולא ואפ"ה מותר מידי דהוה אפיסוק פירות זהו דוקא עד ניסן אבל לאחר ניסן לא דאפשר דבשעת מכירה לא היה חומץ ואח"כ החמיץ ואם קיבל הלוקח אחריות דזולא אפי' לאחר ניסן נמי מותר ואפילו אם אחריות דחימוץ על המוכר ואם קנה חבית ידוע אז אפי' קודם ניסן צריך הלוקח לקבל הזולא ואי לא הוי רבית דכיון דחל הקנין על חבית זה אם לא היה הלוקח מקבל אחריות דזולא לא היה יכול לחזור דבשלמא גבי סתם יין איכא למימר אנא אחמרא יהיב דמי משא"כ כאן שאחבית זה יהיב דמי ודברים אלו מבוארים בפי' נ"י אמאי דפריך שם בגמרא האי קרוב לשכר כו' ז"ל האי קרוב כו' דכיון דעל זה ממש נתן לו נמצא דאי תקפה נתבטל המקח והלואה היא זו דבשלמא אי לא הוי חבית ידוע הו"ל כפוסק על הפירות ביש לו שאילו נגנבו או נפסדו חייב המוכר באחריותן ואם פחתו או הותירו חייב להעמיד לו כדתניא בתוספתא בהדיא אם כן לא הוי ביטול מקח והלואה ולא שייך למיסר מטעם קרוב לשכר כו' דזה לא שייך אלא בהלואה אבל כאן דבחבית ידוע מיירי הוא קרוב לשכר אי יוקרא ואי תקפה רחוק להפסד שהרי אין האחריות המקח עליו אלא אדרבה נתבטל ונמצא שלא היה מכר אלא מעות הלואה וקירוב השכר עכ"ל ומשני שם דמקבל עליה זולא ור"ל הלוקח מקבל זולא הרי לך בהדיא כמ"ש נמצא משך דברי רבינו כך הם מותר להקדים מעות על יין בשעת הבציר דהיינו תשרי אף על גב שמתנה הלוקח עם המוכר שיתן לו יין טוב בניסן ושיהיה כל האחריות על המוכר אפי' דזילא וכדפרישית טעמא לעיל וזהו שסתם וסיים ולא חשבינן כו' שהמוכר מקבל אחריות כו' משמע כל האחריות. וכן מותר להקדים מעות על חבית ידוע אף אם אחריות החימוץ על המוכר אך שיהיה אחריות דזולא על הלוקח ומיירי ג"כ קודם ניסן ומש"ה אינו מותר אא"כ הלוקח מקבל עליו אחריות דזולא דחבית ידוע שאני מטעמא דפרישית ומינה תלמד לסתם יין לאחר ניסן דג"כ דינא כן דצריך הלוקח לקבל אחריות דזולא ומיהו אם מקבל עליו הזול אפי' אם אחריות דחימוץ על המוכר מותר והא דלא נקט ליה רבינו משום דאדרבה בזה אשמועינן טפי דאפי' קודם ניסן אסור כיון שהוא חבית ידוע דהא יש סוברין דלא שאני לן בין יין ידוע לסתם יין וכמ"ש ב"י כך נראים דברי רבינו וגם ב"י לזה כיון וה"פ וא"ל דאפי' בתר טבת כו' (ולדברי רבינו ר"ל בתר ניסן) כדשרי בדין שאחר זה דהיינו אם חבית ידוע אף אם אתני לוקח בהדיה דמוכר אם תקפה כו' ואם כן גם כאן יהא מותר די"ל דשאני הכא כיון דלא אתני בהדיה מעיקרא כו' האי כי אתני דסיפא אינו דומיא דאתני בהדיה דרישא דהאי אתני ר"ל שלא התנה המוכר בהדיה לוקח שיקבל עליו זולא ולהכי כי שביק ליה השתא למבחריה מיחזי כרבית אבל כי אתני מעיקרא מוכר בהדיה לוקח לקבל עליו אחריות דזולא כיון דקרוב הלוקח לזה ולזה ר"ל לשכר ולהפסד שרי ר"ל אפי' לאחר ניסן והייני כדפרישית ובזה מיושב דלדידהו הול"ל אבל למטה דאתני כו' דהא הקושיא והתירוץ הוא מכח האי דלמטה והאי דלמטה הוא סיפא דדין זה אבל לפי פירושינו שפיר קאמר דהאי דלמטה לאו סיפא דהך דינא הוא דדין בפני עצמו הוא ומיירי בקודם ניסן רק שסיפא דהך דינא נלמד מחבית ידוע כדפרישית וק"ל: