חבית של יין ששוה עתה דינר כו' וכן אם מכרה לו בשנים כו' וכתב ב"י וז"ל משמע לי שכל שמכרה פחות מב' דינרים משלם מכיסו כיון שכל אחריות היה על המוכר והוא צוה שלא למוכרה בפחות פושע הוי ויש לדקדק דבדין הא' ודאי משמע שכל מה שהיה מכרה יתר על שנים היה ללוקח וכן נראה ממ"ש ואם לא מצא למוכרה ולהרויח בה וא"כ למה האריך בדין שני כ"כ דלא הול"ל אלא ואפי' היה אחריות אם אבדה או החמיצה על הלוקח מותר וצ"ע עכ"ל ונראה שר"ל שהכל מיירי בדין א' ובדין שני לא אתא לאשמועינן אלא שאפי' קיבל עליו הלוקח אחריות אפ"ה מותר ולכך דקדק עליו דלא הי"ל להאריך כו' אבל לעד"נ דתרי מילי ודינים נינהו שהרי על דין הראשון כתב המ"מ בפ"ח מה"מ אולי זה ביאור לטרשא דרב חמא הנזכר בגמ' והדין עצמו פשוט בטעמו ועל דין השני כתב גם זה נראה ברור בטעמו ולא מצאתי מקום ברור מאין יצא לו ז"ל עכ"ל. הרי משמע מלשונו דס"ל דב' דינים הן ושהראשון הוא ביאור לטרשא דרב חמא וטרשא דרב חמא הוא בגמרא ר"פ א"נ דף ס"ה ע"א ופירש"י מוכר פרקמטיא היה מוכר במקום הזול כשער שהוא נמכר במקום היוקר וממתין להן והן מעלין אותו למקום היוקר והוא מקבל עליו אחריות הדרך בהליכה והלקוחות משתכרין בפרקמטיא שקונים שם במעותיו ומביאין לכאן ואחריות החזרה עליהן וכיון דלא מקבלי עליהן אחריות לא הוה מלוה גבייהו עד שהפרקמטיא נמכרת להן ומקבלין המעות ואותן המעות נעשין עליהם מלוה ואין כאן רבית עכ"ל וזהו דומה קצת למש"ר בסי' קס"ח מלוה אדם לחבירו מנה שיתעסק בו עד שיהו ב' מנים כו'. וכיון שכתב המ"מ שדין הראשון הוא ביאור לטרשא דרב חמא ע"כ צריכין לפרש כמו שפירשתי בפרישה וצריך שיהא האחריות על המוכר דאל"כ היו הדמים מיד הלואה ביד הלוקח וכמו שפירש"י בטרשא דרב חמא כי אף שהיה בידו להחזירה ליד המוכר מ"מ אם היה אחריות על הלוקח הוי כמו דמי הלואה בידו אע"ג דרבינו כתב אח"כ דין טרשא דרב חמא בהדיא מ"מ כיון דיש קצת חילוק ביניהן כתב לתרווייהו דרב חמא איירי שמקום היוקר היה במקום אחר ורמב"ם איירי שבכאן יתייקר לאחר זמן שהלוקח מכיר בסוחר א' שיקחנו בב' ושם בטרשא דר"ח צריך לשלם לו שכר טרחו כמ"ש רבי' אח"כ בסמוך גם לעיל סי' קס"ח ע"ש משא"כ כאן כיון שאין לו טורח כ"כ שהרי החבית במקומה מונחת גם מטעם שבאם שלא ימצא למכרה כרצונו הרשות בידו להחזירה משא"כ כשמוליכין למקום אחר דמסתמא ההוצאה ושכר הטירחא מרובה ולאו אורח ארעא שבאם לא יוכל למכרה שם שיחזירנה למוכר לכך צריך ליתן שכר טרחתו. ועל דין השני אין להקשות ממ"ש רבינו בדין שאחר זה שאפי' אם אמר אתן לך המעות מיד שתמכור אסור דשאני התם דלא היה ברשות המקבל להחזירו ולהכי לא מקרי שליח משא"כ הכא שא"ל אם לא תמצא למכרה כמו שתרצה החזירה לי פשיטא דאינו אלא שלוחו וק"ל: