כדתניא ישראל כו' ואם אמר המתן כו' אסור מפני שרוצה בקיומו יש להקשות למה לא אוקי רבינו להא דאמרינן דמי ע"א ביד נכרי אסור דמיירי בדאומר המתן כו' דאסור ולמה לו לאוקמי כשמכר לקנות בדמיו צרכי ע"א כו' אפשר דלשון דמי ע"א ביד נכרי משמע ליה הכי שהדמים מיוחדים לקנות בו ע"א או צרכיה. א"נ לישנא דביד נכרי לא משמע כן דדמי ע"א ביד נכרי אסורין משמע שהדמים הם שלו ואינו חייב לאחרים ואפ"ה אסור ללקחם ממנו או להלוות ממנו אע"ג דאין הישראל שלוקחם ממנו רוצה בקיומו וא"כ אמאי אסור להכי אוקמה רבינו במוכר כדי לקנות ע"א ועי"ל דהלשון דמי ע"א ביד נכרי אסורין משמע אסורין לכל ישראל ואי כדאמר המתן כו' אינו אסור אלא לאותו ישראל שהוא חייב לו משום שהוא רוצה בקיומו אבל לאחר שרי ולפי חילוק זה דאוקימנא להאי דכתב רבינו דמי ע"א ביד נכרי כו' דמיירי כשהוא מזומן בידו ואחרים באין ליקח ממנו אפשר ליישב מה שהקשינו לעיל אפילו ב"י שפירש לעיל דאפי' אם נתן הנכרי המעות קודם שמשך אפ"ה מותר לאחרים וכאן כתב רבינו בהדיא דדמי ישראל אסורים אפי' לאחרים דשאני הכא שהך ישראל הולך אצלו לביתו ורוצה ליקח מידו הנך דמי יי"נ אסור אבל לעיל שהישראל שמכר היי"נ נתן לישראל אחר המעות ואותו ישראל אחר לא ידע שהן דמי יי"נ מותר כיון שהוא לא לקחו מהישראל אלא הישראל נתנו לו וק"ל. (ופר"י דסיפא מיירי כו' עיין בב"י שהביא דברי ר"י ורא"ש ומוכח שם דרישא מיירי דקתני מותר ביש לו ערב דאל"כ אסור ואמרי' בידוע שאין לנכרי מעות אחרים דאל"כ גם בסיפא לא היה אסור דאין אמירתו של נכרי מועלת כלום להפקיע חובו מיד ישראל. ועיין בתשובת בן לב ח"א ד' נ"ג ע"א שהאריך בדין זה ומה שמותיב ומפרק שם עכ"ה):