ודוקא לאחר מותרין אבל לבעל היין. שמכרו אסורין לעולם ז"ל ב"י חילוק זה נראה שהוא נלמד מדתנן המקדש בערלה כו' אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ופרש"י דאיהו אסור לאתהנויי מאותן דמים לפי שהן דמי ערלה בידו משא"כ באשה שאינן דמי ערלה בידה ומיהו קשה דאיכא למימר דע"כ לא קאמר אלא בשאר איסורין שאין תופסין דמיהן אבל יין נסך שהוא תופס את דמיו לא אלא בר"פ השוכר את הפועל משמע קצת דל"ש לן בין דבר שתופס דמיו לדבר שאין תופס את דמיו ואף ע"ג כו' ע"ש בב"י. וקשה לי על דברי הב"י הללו דבא לאסור כאן גם לאחרים כיון דתופס דמיו הא טעם ההיתר שכתב רבינו הוא מטעם שכתב כיון שכבר לקח הנכרי היין המעות שנותן אחר כך הוא כאילו נותנו לו במתנה ולא דמי י"נ הוא ומש"ה מן הדין אפי' לזה הישראל בעל היין עצמו מותר לשקלן מידן אלא שהחמירו עליו שלא יהנה מע"א אבל לאחר אין טעם לאסרו אף אם היה אסור בערלה אף לאחרים דהא שם לא איירי בשקיל הערלה תחילה. ונראה דהב"י ס"ל דמש"ר ודוקא לאחר מותרין כו' דאדלעיל קאי שאמר אבל הוא אסור למוכרו וליהנות ממנו שום הנאה והיה קשה ליה הא בערלם תנן דמותר לקדש בדמיו וע"ז קאמר דוקא לו קאמר הכא דאסור אבל לאחרים מותר גם הכא כההיא דערלה ומשמע מזה דישראל שמכר י"נ מותר דמיו לאחר וקשה לי הא בסמוך בסימן זה כתב רבינו והא דדמי יי"נ אסור דוקא בשל ישראל אבל נכרי שמוכר ע"א או יינו הדמים מותרים ע"כ ש"מ דבכה"ג בישראל שמכר יין נסך שדמיו אסורין אפילו לאחרים לכך נ"ל לפרש דמ"ש רבינו ודוקא כו' אדסמיך ליה קאי כמ"ש בפרישה ע"ש וכמ"ש ב"י בשם רבי' ירוחם מיד אחר זה וא"ל דגם הב"י מבאר דברי רבינו כן ומש"ה הביא דברי רבי' ירוחם זה אינו דע"כ לא כתבו לפרושי אלא לאפלוגי דהא בש"ע בסימן זה ס"ז כתב ר"א שאע"פ שלבעל היין אסורין כו' ש"מ דס"ל דלאו כ"ע גמירי דין זה דאל"כ מאן י"א אם לא רבי' ירוחם ועיין בסוף הסימן כתבתי ישוב לקושיא זאת.