וכתב הרשב"א כו' עד וכתב הרשב"ם כו' עד כגון שרבים עוברים שם אפילו הן נכרים לא חיישינן כבר כתבים בפרישה גירסת ספרי ב"י שגרס וכ"כ הרשב"ם ושם כתבתי הוכחת גירסא זו מדברי התוס' ע"ש ולעד"נ דאי משום הא לא איריא ואדרבא הא מוכח מדברי הרשב"ם. דלא איירי בפקוקה מדכתבו בתוס' עליו דאיירי כשיש נקב קטן אבל בנקב גדול שבקל יכול ליגע כו' מוכח מיניה דגם בנקב קטן יכול ליגע אלא שאינו מן הדרך ליגע בתוכו דרך מתעסק כ"א בכיון ליגע וע"ז כתבו דלא חיישינן בזמן הזה כיון דלאו בני ניסוך נינהו וא"כ לא איירי בפקוקה ואפ"ה נראה דלא פליגי הרשב"א והרשב"ם דהרשב"א איירי לפי דינא דמשנה וברייתא דבימיהם חשו לכוונת ניסוך משום הכי מצריך פקוקה שאז כיון שהחבית ביך הגתות שרבים עוברים ירא לזייף לפותחו וליגע ולנסך כן מוכח בת"ה הארוך שהביא ב"י שלמד הרשב"א ממנו דין זה ממשנה וברייתא ש"מ דלזמניהם איירי משא"כ הרשב"ם דלא איירי אלא לפי זמנינו דלא חיישינן שכיון ליגע ולנסך אלא לשמא החליף להנאתו מש"ה כתב דאפי' בפתוחה שרי כשהיא במקום שרבים עוברים שמה דמרתת להחליף אבל אי הוה חיישינן לכוונת מגע לא הוי שרי משום העוברים ושבים דבקל יכול ליגע כשהוא פתוח שלא ירגישו בו העוברים ולכך לא התיר הרשב"א כ"א כשהיא פקוקה דירא לפותחה שירגישו בו העוברים ולפ"ז מתוקמא שפיר גירסת הספרים דגרס וכתב הרשב"ם דמשמע דלא פליג עליה אלא דכל אחד אמר דין בפני עצמו ואפשר לומר מפני ששניהם הרשב"א והרשב"ם ס"ל דיש להקל מפני העוברים כל חד לפי דינו לכך הוא כתוב במקצת ספרים וכ"כ הרשב"ם וק"ל. שוב מצאתי כתוב בד"מ וז"ל ונ"ל דהתוס' דמחלקין בין קטן לגדול ס"ל כר"י הנ"ל דאפי' פתוחה לגמרי שרי ולכך מחלקים דאל"כ אלא דוקא כרמב"ן דלא שרי רק בפקוקה אין לחלק בין קטן לגדול דהא כשהוא פקוק אין לחוש שמא נגע בו דרך מתעסק כן נ"ל עכ"ל ולעד"נ דהרמב"ן לא מצריך פקוקה אלא לזמנים המשניות דחשו לניסוך ורשב"ם בזמנינו איירי וכמ"ש: