כתב הרמב"ם אפי' אם אין לחוש כו' שכבר גזרו על הגבינות כו' כתב סמ"ג אף ע"פ שעכשיו אין אנו רגילין בגילוי אין להקל בגבינות העו"ג משום שנגזר במנין ואף ע"פ שבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו וכן כתב סמ"ק בשם רבינו יעקב דאף ע"ג דאנו נוהגין היתר במים מגולין ולא גזרינן אטו מקומות שהנחשים מצוין שם היינו משום דלא שייך בהו פעם של איסור אלא משום נחשים הלכך כי שרית להו במקוה שאין נחשים מצוים לא יבואו להתיר במקום שהם מצוין אבל גבי גבינות דשייך בהו טעמי טובא לאסור כגון עור קיבת נבילה ואינך טעמי דקאמר תלמודא הלכך אי שריית לגבינות במקום שאין הנחשים מצוין אתי למשרי גם במקום שהן מצוין הלכך יש לאסור גבינות הע"ג אפילו במקום שמעמידין אותם בפרחים לפי טעמו של ריב"ל והלכה כריב"ל כמו שפסק ר"ת עכ"ל והיותר נראה לבאר דבמשקין דלית בהו טעם איסור אלא משום גילוי ושאינן מגולין אין טעם לאסרן נמצא דמעולם לא אמרו דמים ומשקין אסורין סתם אלא אמרו המגולין אסורין ושאינן מגולין מותרין וכיון דהיה היתר לשאינן מגולין הכל ידעו דגם המגולין לא נאסרו אלא היכא דהשרצים והנחשים מצוין משא"כ בגבינות דיש בהן טעמים הרבה לאסור מש"ה בתחלת גזירתן אסרו כל הגבינות ש"נ. מפני שעל הרוב לא נמצא מקום שלא שייך ביה אחד מהטעמים וכיון דנאסרו כל הגבינות ש"נ אף דנמצא מקום שאין שום טעם לאסור בו אין בידינו להתירו. וכן הוא דעת הרשב"א וכתב ב"י ומכאן תשובה לבני איטליא שנוהגין היתר בגבינות העו"ג מפני שמעמידין אותם בפרחים ולא מצאו ידיהם ורגליהם ע"ש: