בזה אני מסתפק אם כו' כתב ב"י וז"ל ואיני יודע מה עלה על דעתו להסתפק בכך דהא בהדיא אמרינן פרק לולב וערבה (סוכה דף מ"ו) רבא הוה מקדים ועייל לבית הכסא ונפק ומשי ידיה ומניח תפילין ומברך וכי איצטריך זימנא אחריתא עייל לבית הכסא ונפק ומשי ידיה ומניח תפילין ומברך משמע ודאי שהיה מניח תפילין כל היום וכשמסיר אותם כדי ליכנס לבית הכסא ודאי היה על דעתו לחזור ולהניחן מיד כשיצא ואפ"ה היה מברך וה"ה לציצית ומ"ש וכ"כ בשבולי לקט וז"ל ציצית אע"ג דלא אשכחן דמסיר בהיסח הדעת מברך עליהן כל זמן שמתעטף כדמשמע בפרק התכלת מעובדא דרב יהודה עכ"ל ואני תמה איך עלה על דעת ב"י לפשוט מההיא דתפילין הא לא דמי כלל דתפילין כיון דאסור למיעל בהו לבית הכסא כדלקמן וא"כ לא סגי דלא חלצן ודאי חשיב זה הפסק וכדלקמן לגבי תפלה סימן ס"ה וסימן פ"ה משא"כ כאן בטלית דכיון שאם היה רוצה היה הולך לב"ה עם הטלית כדלקמן סימן כ"א אלא שהוא פושטו מפני שחשש שמא ילכלכנו או שהוא מעוטף בו באופן שאינו יכול לעשות צרכיו עד שיפשיטנו וכמ"ש ב"י עצמו א"כ כיון דמדעתו ומרצונו הוא פושט אותו ודעתו לחזור וללובשו לא חשיב הפסק כלל. שוב מצאתי בד"מ שגם רמ"א תירץ כן וסיים ביה ז"ל וחילוק זה שכתבתי מבואר בהדיא בגמרא פ' מי שמתו גבי תפילה ע"ש ד' כ"ג ומה שהביא ב"י ראייה משבולי לקט ג"כ אין ראייה ממנו כלל להיכן שמסיר טליתו ודעתו לחזור וללובשו דאז לא הוה היסח הדעת וא"צ לחזור ולברך וזה דעת רבינו עכ"ל רמ"א: