שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כר משנה בפרק בתרא דר"ה דף ל"ג ע"ב ז"ל שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כג' יבבות ג' קולות בעלמא כ"ש ובגמרא והתניא שיעור תקיעה כתרועה ומשני אמר אביי כו'. ופריך עוד שיעור תרועה כשלשה יבבות והתניא שיעור תרועה כג' שברים אמר אביי בהא ודאי פליגי מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל ופרש"י כג' שברים שברים ארוכות מיבבות בהא ודאי פליגי אע"ג דרישא אוקימנא דלא פליגי בהא ודאי פליגי דליכא לשנויי בה מידי עכ"ל רש"י במה שפי' שברים ארוכות מיבבות הוא כי ס"ל דבין שברים בין תרועה הן ג' קולות קטנות תרווייהו נפקא מדמתרגמינן תרועה יבבא ממילא נשמע שהם קולות קצרות כאדם הבוכה ומיילל כמ"ש לעיל. אלא שידוע כשאדם גונח מכאב לבו כדרך החולים קול הגניחה נמשכת יותר ממה שהוא נמשך כשהוא בוכה ומיילל שאז מכח גודל בכייתו אינו גומר גניחה ראשונה עד שמתחיל גניחה אחרת נמצא דתרועה שהיא ג' קולות קצרות תכופים בלי הפסק ובלי המשך רוח האדם היא קצרה משברים שהיא ג"כ ג' קולות אעפ"י שהן ג"כ קצרות מ"מ אינן תכופין כ"כ אלא כאדם הגונח דהיינו המשך רוח האדם גורם אריכות וזהו שכתב שברים ארוכים מיבבות. ונמצא דלפרש"י מחולקים תנא דמתני' ותנא דברייתא בשעורא דשעורא דמתניתין דקתני תרועה ג' יבבות הוא שיעור קטן משעורא דברייתא דקתני תרועה ג' שברים ובעל העיטור פליג ארש"י. וס"ל דהא דאמר שם אביי בהא ודאי פליגי לא רצה לומר דפליגי מתניתין ומתניתא בשיעורא דתרועה. דבשיעור תרועה שניהם שוים אך פליג בגוונא דתרועה היאך תהיה ופי' ב"י דברי בעל העיטור על ב' פנים א' דבעל העיטור פליג נמי ארש"י בהא דכ' דג' יבבות הן ג' קולות כל דהוא וס"ל לבה"ע כמ"ש התוס' שם בשם ריב"א דחד יבבא היא ג' קולות קטנות נמצא דתרועה שיעור תשעה קולות כל דהו וס"ל דבין למתניתין בין לברייתא שיעור הוי בג' קולות שכל קול מהם הוא ג' כחות כל דהוא אלא בגוונא דתרועה פליגי דמתני' סברה תרועה עשייתה כג' יבבות שהן ט' כוחות כל דהו תכופין שאין ביניהם הפסק המשך הגניחה והרוח. ותנא דברייתא סבר דגוון ועשיית תרועה כשברים שהם ג' קולות שאינם תכופים אלא מופסקים בהמשך הגניחה והרוח והן בעצמן שיעור ט' כוחות קטנות תכופים ופירש עוד בדעת בה"ע בענין אחר ע"ש. וכתב על פי' האחרון שנראה לו יותר מהראשון והיינו משום דלפי' ראשון קשה שבעל העיטור לא הזכיר שום רמז ורמיזה מט' כחות אלא כתב ג' שברים ג' קולות קטנים וג' יבבות כשיעור ג' שברים והוא דחוק לפרש שכל א' מהג' הוא ג' כחות. וגם מטעם שהרא"ש ור"ח והמרדכי הסכימו לפי' רש"י מכח הירושלמי ול"נ יותר פי' ראשון שלפי' השני הוא דחוק מאוד לומר דתרועה ושברים שוים והם שניהם כוחות קטנות וזה בהפסק וזה לא בהפסק והשיווי בא להם מכח שבתרועה מאריכין הקול בעצמו ומקצרין בהמשך הגניחה. ובשברים הקול בעצמו קצר ומאריכין בהמשך הגניחה וכלל העולה מפי' הללו דלבה"ע שיעור המשך השברים בהפסקתם אינו מאריך יותר משיעור המשך קול דתרועה בתכיפתן. ומ"ש רבי' מתחילה ועד סוף ל' מופסקין אינו ר"ל שיהא הפסק ושהייה בין שבר לשבר אלא במה שאינו עושה הקולות תכופין אלא מוציא כל הגניחה לחוץ זהו קורא מופסק וק"ל ומעכשיו יבואו דברי רבינו על נכון בתחלה כ' ושיעור תרועה כג' יבבות כו' פרש"י ג' כחות בעלמא כ"ד ולפיכך צריך ליזהר בשברים כו' פי' מדס"ל דשברים ארוכות מיבבות שזה ג' קולות עם המשך הגניחה וזהו ג' כוחות בלא הפסק הגניחה והתקיעות צריכין להיות כתרועות נמצא דצריך ליזהר בשברים כו' וגם צריך להאריך בתקיעה של תש"ת דתקיעות תר"ת הם כשיעור קולות קצרות בלי הפסק ומשך גניחה ותקיעות תש"ת צריכה להיות כשיעור ג' קולות קצרות מופסקים בהמשך הגניחה שהן ארוכות מיבבות דכיון דאנן קי"ל דתקיעה כתרועה ומספקא לן אי תרועה שברים היא שהם ג' קולות מופסקים לכן צריך להאריך התקיעה ג"כ כך. ולכן דייק רבינו וכתב שהם ג' קולות מופסקים. שלכאורה היה לו לכתוב שהם ג' קולות ארוכים דבאריכות תליא מילתא אלא לפי שמה שהן מופסקים הוא גורם להן האריכות לאפוקי היבבות שאין מופסקים אינן ארוכות אע"פ ששברים ויבבות שניהן ג' קולות קצרות כמ"ש. וזהו שסיים רבינו ורש"י פי' שברים ארוכים מיבבות. פי' ולכן צריך להאריך בתקיעות תש"ת. ואין לדקדק על לשון שברים ארוכים מיבבות הא מספקא לן תרועה מאי היא דרש"י קאי שם על הגמרא דפריך משנה וברייתא אהדדי דבזה תנא יבבא ובזה תני שברים כמ"ש לעיל. ומ"ש עוד אבל בעל העיטור כתב מסתבר ג' שברים הם ג' קולות קטנים מופסקים וג' יבבות הן ג"כ כשיעור ג' שברים אלא שאין מופסקין ולא פליגי התנאים בשיעור והשיווי או כמ"ש לעיל בשם ריב"ם דמיירי דג' יבבות הן ט' כוחות קטנות אך שאין מפסיק ביניהם אלא הן תכופים והשברים הן ג' קולות. וההפסק והמשך שביניהם גורם האריכות שהן שווין לט' א"נ כמ"ש ב"י בפי' שני שהיבבות הן ג' קולות תכופים מאוד אך שמאריכין בהן קצת בקול עצמו והשברים הן ג' כוחות קצרות מאוד אך המשך יש ביניהן מכח הגניחה והמשך הרוח יהיה איך שיהיה ס"ל לבעל העיטור דהשיעור שוה בהן לכך כתב רבינו ולפי זה א"צ להאריך בתקיעה של תש"ת יותר משל תר"ת גם לפי' ריב"א וריב"ם א"צ להאריך בתקיעה ויכול להאריך בשברים שהרי עושין התקיעה כתרועה שהיא כג' יבבות שהן ט' קולות קטנות והשברים אינו אלא ג' כוחות קטנות מופסקים ודו"ק: