והאנשים אוכלים בשר ושותין יין כו'. ותמה עליו ב"י מהא דתניא אמר רבי יהודה בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת ושמחת ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין שנאמר ויין ישמח לבב אנוש ואם כן למה הצריך הרמב"ם שיאכלו בשר וישתו יין עכ"ל ולעד"נ דל"ק מברייתא גופא שהביא ב"י לדקדק בדברי הרמב"ם שחלק בברייתא בין בזמן שבה"מ קיים בין בזמן שאין בה"מ קיים השמחה היא ביין ונראה כי הטעם הכי הוא לפי שבזמן שבה"מ קיים כתוב בתורה בהדיא וזבחת שלמים ואכלת ובפסוק זה לא מבואר הטעם אם הבשר מצד עצמו משמע או משום חשיבות הקרבן אבל מ"מ מצינו שהיה השמחה בבשר ועכשיו שאין בה"מ קיים אין שמחה בלא יין ר"ל יין ודאי משמח אבל בשר אע"ג דבזמן שבה"מ קיים היה שמחה בבשר מ"מ אנו לא יודעים טעם אם מצד עצמו הוא משמע וא"כ ג"כ עכשיו הוי שמחה בבשר או מצד חשיבות הקרבן ועכשיו שאינו קרב אין שמחה אלא ביין ר"ל ביין הוי ודאי אבל מ"מ יכול להיות שגם בבשר יש שמחה קצת וזה היה דעת הרמב"ם שכתב ז"ל שאין שמחה בלא בשר ואין שמחה אלא ביין וחלקינהו לתרי בבא והוי מצי לערבינהו בחד בבא מוכח קצת מלשונו דסבר גם כן שאין טעמם שוים דיין הוא משמח מצד עצמו וכמ"ש ויין משמח אבל בשר אפשר היה שמחתו מצד חשיבות קרבן ולא מצד עצמו אבל מ"מ יש שמחה קצת וכיון דאין טעמם שוה לכך חלקינהו לתרי בבי ולזה כתב הרמב"ם האנשים אוכלין בשר ושותין יין ר"ל עיקר שמחה הוי ביין ובבשר ג"כ איכא קצת שמחה משא"כ בזמן שבה"מ היה קיים היה עיקר שמחה בבשר כמ"ש בתורה בהדיא שמחה בבשר ולא נזכר שם ששתו יין: