ופי' רב אלפס אגב ריחייא או דיקולא כו' וב"ה כתב אפי' במשחות וכתב ב"י ז"ל דהרא"ש ס"ל כב"ה שהרי דברי רי"ף שכתב אהא דסכין שעמדה דוקא אגב ריחייא או דיקולא אבל במשחות לא כתב הרא"ש דהיינו לומר שאין מורין כן משמע מדברי ב"י דגם ב"ה סבר דאין מורין כן ולא משמע הכי מדברי רבינו דא"כ מנ"ל לרבינו לעשות מחלוקת בין רי"ף ובין בעל עיטור כיון דאפשר לפרש דברי הרי"ף כדעת ב"ה וכמו שפי' הרא"ש לכן נלע"ד דב"ה ס"ל דהלכה ומורין כן ובזה הוא חולק על הרי"ף ואין לתמוה לפי' זה על רבינו שכתב והכי מסתבר כדעת ב"ה דהלכה ומורין כן ולעיל גבי סכין שנפגמה בי"ט כתב דבמשחזת של אבן אע"ג שמותר לחדד בה אין מורין לעשות כן י"ל דשאני גבי סכין שנפגמה בי"ט לכך אין מורין כן לרבים כדי שלא יזלזלו אף כשאפשר לעשותו מבע"י והתם אפי' לר"י אסור וכמו שהביא ב"י בשם רש"י אבל הכא גבי סכין שעמדה ויכול לחתוך בה ע"י הדחק ליכא למיגזר דילמא אתי לזלזולי אף כשאפשר לעשותו מבע"י כיון דסכין שעמדה אפי' מבע"י מותר להשחיזה בי"ט ליכא למגזר מידי. עיין בב"י בד"ה סכין שנפגמה כו' הביא דברי הרי"ף ודעת הרא"ש ופי' על דברי הרי"ף וגם דעת הר"ן ופירושו על דברי הרי"ף ומדברי שניהם משמע דסברי הלכה כר' יהודה ואח"כ כתב דעת המ"מ דס"ל דלהרי"ף והרמב"ם לית הילכתא כר"י בשום מכשירין ותמה עליו ע"ש והניח הדבר בצ"ע ולע"ד ק' מאד לפרש כן בדברי המ"מ שיהיה בפירושו נגד כל הפוסקים וגם אמה שכתב הרי"ף ז"ל בפרק שני דביצה אהא דקא בעיא מהו לכסות את הנר בי"ט משום דבר אחר וקבעי למפשטיה ממתניתין דאין מכבין את הקערה כו' ודחה שם בגמרא ואוקמה כר"י וכתב הרי"ף ז"ל דמהא שמעי' דלית הלכתא כהא מתני' אלא אסור לכבות כו' שהשיג עליו הרז"ה מהא דפ' אין צדין דאמר רב חסדא הלכה כר' יהודא והביאה הרי"ף ותירץ דהא דמסקי' הכא אסור היינו משום דאין מורין כן אבל מדינא שרי כר"י והרמב"ן ז"ל דחה דברי הרז"ה ותירץ דהא דקי"ל כר"י היינו לומר שהן מותרין מן התורה ומיהו מדבריהם לא רצה להתירו אלא כפי מה שהם קרובים לאוכל נפש כו' והאריך שם וגם הרא"ש והר"ן כתבו דברי הרז"ה והרמב"ן ומאחר שכל הפוסקים שווים בהא דהלכה כר"י וכן מוכח מתוך הגמרא ואין חילוק ביניהם אלא בהא אם בכל מכשירין הלכה כר"י אם לאו וא"כ איך יעלה על הדעת לפרש דברי המ"מ דמפרש דברי הרי"ף דלא כמאן לכן היה נלע"ד דהמ"מ ידע שפיר הא דאמר רב חסדא הלכה כר"י ומה שהביאה הרי"ף וגם מה שהקשו הרז"ה והרמב"ן בפ' אין צדין כמו שהבאתי ובתירוץ הקושיא דעת אחרת היה להמ"מ עם הרמב"ם והכי ס"ל דקי"ל כר"י היינו במכשירים שהן קרובים לאוכל נפש כמו גריפת התנור שהוא מיוחד לאוכל נפש דאי לא שרית ליה אתי לאמנועי משמחת י"ט וכמ"ש הרמב"ן וכיוצא בזה כתב הרמב"ם עצמו בפ' רביעי על מה שאסרו ביקוע עצים והתירוהו בקופיץ ובצד החד שלו וע"ש ומ"ש המ"מ דאין הלכה כר"י אינו ר"ל דהלכה כרבנן דודאי לרבנן גם פגימת הסכין וגריפת התנור ובקיעת עצים אסור ואע"ג דבפ"ד מהל' י"ט כתב המ"מ גבי שפוד שנרצף דאין הלכה כר"י אלא כרבנן לא בעי למימר דלגמרי הלכה כרבנן ומדינא אלא ר"ל דגבי שפוד שנרצף נוהגין הלכה כרבנן ואפשר משום דס"ל דשפוד לא הוי כ"כ קרוב לאוכל נפש וגם לא אתי לאמנועי משמחת י"ט כמ"ש הרמב"ם דאפשר בשאלה שהיא דבר המצוי אצל הכל וגם יכול לצלותה ע"ג גחלים כנ"ל שצ"ל לדעת המ"מ וז"ל הרמב"ם שם פ"ד אין מבקעין עצים בי"ט לא בקורדם כו' עד ולמה אסרו בקורדם שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול שהרי אפשר היה לו לבקע מעי"ט. ולמה לא נאסרה הבקוע כלל מפני שאפשר שפוגע בעץ עבה ולא יוכל להבעירו וימנע מלבשל לפי' התירו לבקע בשינוי וכל הדברים הדומים לזה מזה הטעם התירו בהן מה שהתירו ואסרו מה שאסרו עכ"ל הרמב"ם הרי לפנינו בכלל להתיר כל דבר ששמחת י"ט תלוי בהן וגם התיר לבקע בשינוי אפי' היה אפשר לבקע ובודאי כה"ג לרבנן אסור דהביקוע מלאכה גמורה היא ואע"ג דגם לר"י לא שרינן מכשירין כ"א בדלא אפשר לעשותן מעי"ט מ"מ מדמצינו שהתורה התירה במכשירים שא"א לעשותן בעי"ט הקילו חכמים ג"כ אפי' באפשר לעשותן מעי"ט בדברים ששמחת י"ט תלוי בהן וע"י שינוי וגם לפי' הב"י בדברי המ"מ ק' מ"ש בדברי אביי ורבא הלכה ואין מורין כן דמדקאמר הלכה משמע דפליגי ולפי' ב"י דכתב דאפי' רבנן מודו בהא לא שייך לומר הלכה וגם מ"ש ב"י דמ"ש רב חסדא סכין שנפגמה פליגי ביה ר' יוחנן ורבנן מיירי לחדדה במשחזת של אבן אבל בשל עץ לדברי הכל מותר ק' דהא מתני' קתני אין משחיזין ואיכא חד לישנא בגמ' דמוקי לה במשחזת של עץ גם קשה מה מקשה הגמרא אדברי ר' יהודה שאסור לתקן שפוד שנרצף פשיטא מאי פשיטא הוא כיון דאפי' רבנן מודו דמותר לתקן סכין שעמד ונפגם ואפי' עמד ונפגם מעי"ט ולא אסר רב יהודא שפוד שנרצף כ"א משום גזירה דנרצם כמ"ש הב"י א"כ לא שייך ע"ז למפרך פשיטא לכן היותר נלע"ד כמ"ש דגם המ"מ לא ס"ל הלכה כרבנן אלא כר"י דמן התורה מותר ומיהו לא קי"ל לגמרי כר"י שהרי כמה משניות סתמו דלא כוותיה אלא דחכמים אסרוהו ומ"מ כיון שמן התורה מותר יש ביד חכמים להקל ולהחמיר ולחלק בדבר שהוא יותר צורך לאוכל נפש ולשמחת י"ט ומ"ש המ"מ אצל כיבוי האש ז"ל ודעת רבינו לאסור הכל כדעת ההלכות מזה אינו מוכח דהא אהרי"ף דאסר ג"כ הכל כתבו הרז"ה והרמב"ם והרא"ש על דבריו דדוקא בזה אסור אבל בפגימת הסכין ודכוותיה שהן קרובין יותר לאוכל נפש מותר אלא ר"ל לאסור הכל כל כיבוי אפי' מפני קדירה שאין לו מקום לפנות גם אמ"ש המ"מ גבי שפוד שנרצף אין הלכה כר"י אלא כרבנן וכל תיקון דשפוד אסור אפילו נתקלקל בי"ט האי טעמא דס"ל דלא התירו חכמים אלא מכשירין הקרובים לאוכל נפש עצמן כסכין והדומה לו ואף שאין לשונו דהמ"מ משמע כן מ"מ מדסיים המ"מ וכתב אח"כ ז"ל דינים אלו של השחזת הסכין הם כדעת ההלכות נמשך אחר האמור למעלה דאין הלכה כר"י במכשירין ומפורש בהלכות כו' וכיון שבהלכות מפורש וכתב דהלכה כר"י והוא כתב בשם ההלכות דאין הלכה כר"י ע"כ צ"ל דס"ל מ"ש בהלכות הלכה כר"י היינו לאפוקי לומר דהלכה כרבנן דס"ל דמדאורייתא מכשירין אסור דלדידהו כל דבר אסור אם לא עניני אוכל נפש עצמו משא"כ לר"י וזכינו לחלק ביניהם כמ"ש ודו"ק: