אפילו תבשיל שנתבשל כבר יש בו משום בישול אם נצטנן כבר אבל בעודו רותח לא ואם לא נתבשל כל צרכו אפילו נתבשל כמב"ד שייך בו בישול אפילו בעודו רותח. ועיין בב"י שהביא לשון הרא"ש דפרק כירה ומסיק וכתב עליו דרבינו לא תפס דברי הרא"ש עיקר דלדברי הרא"ש אם נתבשל כמב"ד אינו אסור כ"א בנצטנן ואף שברמזים כתב רבינו כדברי הרא"ש התם בספר ההוא לא כתב סברת עצמו והאריך וכל דבריו וב"י בזה תמוהים מאוד ודחויים המה בטלים ומבוטלים וכי איך שייך לומר שיפסוק רבינו נגד סברת הרא"ש בלי טעם וראיה מוכחת ואף לא יזכור דעת אביו כלל ובפרט בדין זה שהמעיין בדברי הרא"ש יראה לעינים שס"ל להרא"ש דמיד שנתבשל כמב"ד יש לו דין נתבשל כל צרכו לענין חיוב ואיסור דאוריי' שהרי מ"ש הרא"ש ומסתברא דעד שלא הגיע למב"ד כל המקרב בישולו חייב ואחר שהגיע למב"ד אם נצטנן חייב כו' לא מכח קושיא כ"כ שהרי קושייתו בלאו הכי תירץ תחלה במ"ש חילוק דקודם מב"ד שייך בישול ולאחר שהגיע למב"ד לא שייך בישול כלל אלא שבא כן מסברתו שאף לאחר שהגיע למב"ד מצינו חיוב אפי' אבישול דהיינו היכא שנצטנן וס"ל בדין זה דנצטנן שוים הם נתבשל כמב"ד או נתבשל כל צרכו. וכיון שכן שמכח סברא כ"כ ודאי מוכח מיניה שלא מסתבר כלל לומר שבעודו רותח והגיע למב"ד יהיה חייב דלא מצינו בכל חיובי שבת שאם הגיע למב"ד יהיה בו משם והלאה משום בישול בעודו רותח. ומ"ש ב"י דברייתא דפ' המביא סתם קתני כולם חייבים ולא חילק בין הגיע למב"ד ללא הגיע תיקשי לנפשיה שלא חילק ג"כ בין הגיע למב"ד לנתבשל כל צרכו ובנתבשל כ"צ הכל מודים דבעודו רותח לית בו משום בישול ושם בעודו רותח איירי וע"כ צ"ל אף שסתם מ"מ סמך אדין המבואר במקום אחר אימת נקרא בישול וכן מ"ש ב"י דמאי דשני הרא"ש אמה דפריך פ"ק דשבת והלא מגיס הוא דשינוייא דחיקא הוא ק' דהא אותו התירוץ צריכין לומר גם לדעת רבינו לפי סברת ב"י דהא שם פ"ק דשבת איירי אפי' בנתבשל כל צרכו ואפ"ה ס"ל דחייב וז"א וע"כ צריכין לחלק כמו שתירץ הרא"ש וגם רבינו ירוחם בח"ג והביאו ב"י בעצמו בסמוך בשם הר"י כדעת הרא"ש שהרי כתב ז"ל וכל זה שאמרנו שמחזירין דווקא שהגיע למב"ד ואפילו הגיע אם שהה בעודו בידו עד שנצטנן התבשיל אסור להחזיר אם יש בה רוטב כו' הרי לפנינו דדוקא בנצטנן אוסר אבל לא נצטנן אף שלא נתבשל אלא כמב"ד דמינה איירי אינו אוסר וע"כ צריכין ליישב דעת רבינו ולומר דודאי לא עלתה על דעתו לחלוק על אביו גם על עצמו כמ"ש ברמזים אלא דשם איירי בחיוב ואיסור דאוריי' וס"ל דאינו אסור מן התורה מיד שהגיע למב"ד אם לא שנצטנן ורבינו איירי הכא באיסור דרבנן וכן דייק לישנא דרבינו שהרי כתב ז"ל ואפילו נתבשל כמב"ד שייך בו בישול הרי דשינה בלשונו לכתוב שייך ולא כתב יש בו משום בישול כמ"ש ברישא ש"מ דס"ל ג"כ דאינו אסור מן התורה אלא מדרבנן שייך בו בישול. ואף הב"י עצמו עלה על דעתו לחלק בין דאורייתא לדרבנן אלא שדחה זה וכתב דל"נ משום דממ"נ אי אית ביה משום בישול חיובא נמי איכא כו' ותמה אני הלא הב"י בעצמו הביא אח"כ בסמוך דברי הרמב"ם והמ"מ שכתב על דברי הרמב"ם שס"ל הא דתנן כל שבא בחמין מלפני שבת שורין אותו בחמין בשבת משום דלית ביה משום בישול ומ"מ ע"ג האור ממש מיתסר מדרבנן כו' ש"מ שמחלק בין איסור דאוריית' לרבנן. גם מ"ש ב"י עוד ז"ל ועוד שהרא"ש כתב בסברתו ואחר שהגיע למב"ד אם נצטנן והרתיח חייב כדפירש"י גבי שמא ירתיח הרי שלא חילק בין נתבשל כ"צ ללא נתבשל כל שהגיע למב"ד ומנא ליה לרבינו לחלק ביניהן כו'. גם מזה לק"מ לפי מ"ש דכל שנתבשל כמב"ד דינו לענין חיוב ואיסור דאורייתא כנתבשל כל צרכו ואינו איסור וחיוב בעודו רותח אפי' לא נתבשל אלא כמב"ד וכשנצטנן חייב אפי' נתבשל כל צרכו אבל מ"מ לענין איסור דרבנן איכא למיפלג בינייהו דכ"ז שלא נתבשל כל צרכו שייך בו בישול ואסור וכמ"ש המ"מ לסברת הרמב"ם וכמ"ש לעיל וזה נ"ל ברור ודוק. ואין להקשות על מ"ש רבי' ירוחם בשם הר"י הנ"ל ז"ל ואפי' הגיע למב"ד אם שהה בעודו בידו עד שנצטנן התבשיל אסור להחזירה אם יש בו רוטב למה כתב לשון אסור הא כיון שנצטנן בהרא"ש ורבינו חיובי נמי מיחייב ואפי' בנתבשל כל צרכו די"ל דשאני התם דבחזרה איירי ועדיין בידו שהרי דקדק בלשונו וכתב בעודו בידו דמשמע דדוקא בעודו בידו דאז אף שנצטנן ומחזירו ליכא בישול גמור שהרי עדיין לא הניחה ע"ג קרקע וכמ"ש רבינו חילוקים הללו לעיל סי' רנ"ב ע"ש. גם מ"ש ב"י בסמוך אמ"ש הר"מ ז"ל פ"ט המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו פטור. דמשמע מדברי הרמב"ם דבשלא נתבשל אע"פ שהגיע למב"ד שייך ביה בישול וחיובי נמי מיחייב וכ"כ עוד ב"י אחר כך בסמוך בשם הרמב"ם קשה לי דא"כ דברי הרמב"ם קצת סתרי זא"ז. שהרי כתב בפרק כ"ט ז"ל דבר שנתבשל קודם השבת או נשרה בחמין מלפני השבת אע"פ שהוא עכשיו צונן מותר לשרותו בחמין בשבת עכ"ל והביאו הב"י בסמוך וכתב עליו ז"ל ונראה מדבריו דאפילו לא נתבשל כמב"ד כיון שנשרה במים רותחין חשוב כמבושל לענין שלא יחשב כמבשל בשבת כששורין אותו בשבת בחמין עכ"ל ואיך יהיו מחולקים כך הרבה לענין בשלו על האש אפי' הגיע למב"ד ס"ל דיש בו משום בישול ולשרותו בחמין מתיר אפי' לא הגיע עדיין למב"ד ומשמע דאיירי דאפי' בשריית חמין דכלי ראשון ואפ"ה מותר לשרותו בו. ע"כ נלפענ"ד דגם הרמב"ם בנתבשל כמב"ד נתבשל כל צרכו קרי ליה וכדעת הרא"ש ורבינו ואף שהמ"מ כתב על דברי הרמב"ם שדעת הרשב"א וקצת מפרשים בנתבשל כמב"ד לית ביה משום בישולי ומשמע קצת דדעת הרמב"ם אינו כן מ"מ אינו מוכרע די"ל דדעת המ"מ מדגילו שאר המפרשים דעתם בנתבשל כמב"ד לית ביה משום בישול יש לפרש ג"כ דעת הרמב"ם בהכי ודו"ק ובזה נסתלק קושיית הרמ"ך שהביא שם בכסף משנה ריש כ"ט על הרמב"ם לפי שעלה על דעתו שהרמב"ם נתבשל כל צרכו דוקא קאמר ע"ש. ומ"ש ב"י דהסמ"ג בשם רא"ם אוסר ליתן פת אפי' בכלי שני וסמ"ק בשם רא"פ לא כתב אלא כלי ראשון יש ליישב דהסמ"ג ר"ל מדרבנן יש ליזהר אף בכלי שני וסמ"ק איירי באיסור דאורייתא וכמ"ש ה"ג והביאו ב"י אחר זה ואע"פ שגם סמ"ק לא נקט אלא ל' אסור דמשמע דאינו חייב ע"כ זה ליתא לפי הראייה שהביא רא"ם ממצה שרויה ומקרבן פסח שצלאו ואח"כ בשלו שמדאורייתא איירי וק"ל. ומ"ש ב"י ז"ל ומתוך ההגהות נתבטל מה שתמה רבינו למה אסרו בכלי שני וגם מ"ש ואינו נראה לאוסרו בכלי שני כו' שמדברי הגהות נתבאר שגם רא"ם מודה בכך ואפ"ה כו' עד וכיון שאין אנו בקיאין צריך ליזהר נלע"ד דגם רבינו הבין דברי רא"ם כן דאל"כ קשה למה כתב על דברי רא"ם ואינו נראה לאסרו בכלי שני ה"ל להקשות הא לא קי"ל כהך לישנא דאוסר במלח אפי' בכ"ש אלא ודאי גם רבינו שכתב ואפשר דמדמי ליה למלח ר"ל הואיל ואיכא חד לשון דבמלח אסור אפי' בכ"ש אע"פ דלא קי"ל כאותו לשון מ"מ עלינו ליזהר בפת משום דילמא בפת הכל מודים כן הוא דעת רא"ם. ואזה כתב רבינו דאינו נראה לו להחמיר כ"כ ולאסור בכ"ש ובזה נתבטלו דברי ב"י בזה ודו"ק. גם בלאה"נ לק"מ שהרי הרא"ם התחיל וכתב דבצלוי ובאפוי יש בו משום בישול ומסיק וכתב ואסור ליתן כו' משמע דבחדא מחתא מחתינן וזהו ג"כ דעת הסמ"ג שכתב על דברי רא"ם ז"ל ומכלי שני שכתב הרב דומה שתופס עיקר שיש דברים שמתבשלים אף בכ"ש כו' משמע דס"ל דאכילו ספק איסור דאורייתא יש בכלי שני הואיל ואין אנו בקיאין וק"ל. גם נתבאר שם מדברי רא"ם דיש צליה אחר בישול שהרי כתב ובשר או דג מבושל לא יתן אצל האש בחום גדול כו'. ומ"ש על ספר הפרדס שדבריו מגומגמין ע"ש סוף ע"ג וריש ע"ד לע"ד לק"מ דהכי הצעת דבריו שי"מ מליח ישן טרית הוא והוא שנאכל חי אפי' לא הודח בחמין אלא בקרים ע"ז כתב דאינו דכיון דא"צ לתיקונו חמין וזה פשוט דבצונן מותר להדיחן לתקנו שיהא ראוי לאכילה וכיון שראוי אפילו ע"י קרים מש"ה נמי מותר ע"י חמין כיון שא"צ לתיקונו חמין וזה ברור בפירוש הפרדס. דאל"כ קשה מה ר"ל בכתבו אבל טרית אני אומר שמותר לרוחצו במים קרים דמאן דכיר איסורו וק"ל. מ"ש שם שהיו אומרים דאסור לאכול טרית כו' ה"ק הדחת טרית הוא דומה להדחת כוס וכשם שזה מותר ה"נ זה. ושהיו אוסרים בטרית כאילו אסרו בהדח' כוס וז"א: