אלא תלוי בתפלת ערבית כו' כ"כ הרא"ש וכתב ב"י שצריך לפרש דהיינו תחלת תפלת ערבית שהוא ברכו כדמסיים בסוף דבריו ע"ש. ר"ל מדמסיים וכתב וכן עמא דבר כשהחזן אומר ברכו הכל פורשין ממלאכה עכ"ל. ולעד"נ שאין זה כדאי להוציא דברי הרא"ש ורבינו ממשמעותן ומפשטן ואפשר ליישב דלא מהני אמירת ברכו אלא כשהקהל מקבלין עליהן השבת יחד ומ"ש הרא"ש שקבלת שבת תלויה בתפלת ערבית היינו תפלת ערבית ממש ג' ברכות ראשונות וג' ברכות אחרונות וקדושת היום באמצע ומיירי כשהיחיד מקדים עצמו להתפלל קודם שהתפללו הקהל כדמוכח מן הראייה שהביא שם לדבריו מדקאמר בתפלת השחר רב צלי של שבת בע"ש כו'. ודבר הלמד מעניינו הוא. הילכך כיון שרוצה להקדים לקבל עליו שבת קודם שקיבלו עליהם הקהל צריך דווקא להתפלל תפלת ערבית לגמרי דנוכל לומר דכיון שהזכיר קדושת היום בתפלה א"א לעשותו חול לאפוקי כשהוא מתפלל עם הקהל אז סגי לו בעניית ברכו בלבד וק"ל. ומ"ש ב"י ומ"ש רבינו עוד שהמתפלל ערבית חל עליו שבת צ"ל שהוא לאשמעינן שאע"פ שלא התפללו כו' כוונתו כיון שחזר וכתב רבינו שהמתפלל ערבית כו' לכאורה נראה שכפל דברים הם. כתב ב"י וכלשנו כתב שהרי"ף חולק על הר"ם ואומר כו' נראה דצריך להיות שהרי"ף וכן צריך להגיה במה שחזר וכתב ב"י אח"כ דהיינו פלוגתא דהר"פ והרי"ף צ"ל והר"ף. כתב ב"י על השבולי לקט שכתב אבל אותו הנר שהודלק לשם שבת אסור ליגע בו ולהוסיף בו שמן כו' כתב הוא ז"ל ואיני יודע טעם למה המותרין במלאכה לא יהיו מותרין ליגע בנר שהודלק לשם שבת ע"כ. ולעד"נ טעם ברור בזה והוא משום כדי שיהא היכר לאותן שהדליקו שחל שבת עליהן ואסורים לעשות מלאכה לאפוקי אם היו רשאים ליגע בו ולהוסיף בו שמן או אם כבה לטלטלו. אז יהיו רואין שנוהגין עם נר זה דין נר חול ויהיו סבורים שגם הם מותרין במלאכה כיון שאין להם שום היכר שיבדלו בשביל איסור שבת. עוד כתב שם ב"י שדברי ת"ה סותרין למ"ש בכתביו סי' קנ"ג וכתב ולענין הלכה נראה שיש לסמוך על מ"ש בספר ת"ה כו' ולעד"נ ליישב קצת דלא סתרי דבריו דכיון שכתב בכתביו ודוקא כשלא ידע שלא יוכל לגמור קודם ברכו כו' ומסיים וכתב מ"מ אם היה יודע שלא יכול לגמור כו' ע"כ צ"ל דמ"ש מ"מ אם היה יודע כו' ה"פ מ"מ אם היה יודע דאף אם אחד מהקהל יושיע החזן מעט אפ"ה לא יגמור א"כ התחיל באיסור. והשתא א"ש דמ"ש בת"ה הואיל והתחיל בהיתר אין נראה דיש קפידא וכו' היינו משום שלא ידע בודאי שלא יוכל לגמור קודם ברכו כגון שסבר שאחד מן הקהל יושיע החזן מעט. וק"ל. ועיין בפ' ע"פ דף ק"ז ע"ב מה שפי' רשב"ם במעשה דאגריפס ושם במרדכי דף רס"א ע"ב בד"ה כאן קודם ט' כו' וע"ש במרדכי דמשמע דאם התחיל בהיתר מותר להתפלל אף שיודע שאינו יכול לגמור וצ"ל דאיירי שם שהתחיל להתפלל זמן גדול לפני שבת כגון קודם ט' שעות. כתב ב"י והמרדכי כתב בס"פ כיצד מברכין בשם הגאונים שפעם א' היה יום מעונן וסבורים העם שחשכה והדליקו נרות וכו' עד ומשמע דס"ל דעדיפא קבלת שבת ע"י הדלקת נר שהוא מעשה מקבלה בתפלה עכ"ל עיין במרדכי שלי מ"ש שם ויתבאר לך שדברי ב"י אינם מוכרחים והנה אעתיק מ"ש שם אמה שרשמתי שם דברי ב"י הנ"ל ז"ל והוא דוחק שהרי מתחלה הוצרך להוכיח מכאן שהדלקת הנר הרי היא כקבלת שבת משמע דמסתבר לומר דאפי' קבלה לא הוי ואיך מסיק דחמיר טפי הדלקת נרות מאותן שהתפללו של שבת שהתיר להן אביי כו' גם איך יש להוכיח מכאן דקבלת שבת בטעות לא הוי קבלה דילמא לא קבלו עליהן אותן שלא הדליקו שהרי לא הספיקו להתפלל מנחה עד שראו השמש שוב מצאתי שכתב בעל הרוקח סי' מ"ח על האי מעשה דיום המעונן היה וכסבור העם כו' עד ואמרו רבותינו שאותן שקבלו שבת אסורין במלאכה ואותן שלא קבלו מותרין להדליק ומסקנא בברכות בפרק תפלת השחר מי שהתפלל וקבל שבת בטעות מותר בעשיית מלאכה דאביי שרי ליה לרב דימי לכברויי סלי כו' עכ"ל משמע משם דההוא מסקנא דברכות הוא דלא כפסק רבותינו שהם אסרו לאותן שהדליקו וקבלו שבת עליהן לעשות מלאכה ושם מסקינן דקבלה בטעות לא הויא קבלה ומותר וע"ד זה צריך לפרש דעת המרדכי ודו"ק עכ"ל. עוד כתב ב"י על מ"ש הר"ן בפ' שואל על הרשב"א ולי אין הנדון דומה לראייה דשאני הכא דאם יש שם בורגנין הוא עצמו שומר עכ"ל ואיני מבין דבריו דה"נ איכא למימר אם לא היה מקבל שבת הוא עצמו היה מותר לעשות לו מלאכה עכ"ל. יש להשיב מנא ליה הא סברא שהרי מ"מ קיבל עליו השבת וכאשר הוא שם לאו בדידיה תליא מילתא ואיסורא רמיא עליה משא"כ בהשמירה דלגביה ליכא צד איסור אלא שהבורגנין המה חסרים וכיון דלגביה ליכא שם איסור הוי אמירתו מותרת כאילו הבורגנין עומדים ומגיעים שמה וזהו באמת היתר הוא אלא אריא הוא דרביע עליה כל זה כתבתי ליישב דברי הר"ן שחילק ביניהן וגם זולת השגתו נראה דאין הנידון דומה לראייה אצל שמירה לא קא"ל לחבריה שילך חוץ לתחומו לשומרו שגם זולת שמירתו הוא הולך לצורך עצמו חוץ לתחום אלא שמבקש ממנו לשומרו והשמירה מצד עצמה לית בה איסור כלל משא"כ בנדון זה שאומר לחבירו שיעשה לו מלאכה וזהו דבר האסור לאומרו וק"ל. וכבר הארכתי בענין זה בתשובה וכתבתי שם שדברי מהרמ"י בש"ע שלו שהשיג על דברי רמ"א שלמד מ"ש מע"ש ג"כ אינם ברורים. וכתבתי שם שדין רמ"א הוא אמת שכ"כ מהרי"ו בתשובתו אבל לא מטעם זה שהביא ב"י אלא מטעמא אחרינא ע"ש. מ"ש ב"י בשם הגאון מהר"י אבוהב כתב בא"ח ויש מקומות כו' עד ואולי נהגו זה מצד מחלוקת שבין ר"ת וי"א אם מברך כו' כלומר דכיון די"א שאין מברכין מפני שאינו ניכר אבל השתא כשבאים להדליק נר אחרת על הדלוק קודם לכן ניכר שלכבוד שבת עושין כן ומש"ה הם קורין אותו נר של חול לאפוקי לפי הטעם שכתב ב"י אינו מיושב למה היו קורין אותו נר של חול ודו"ק. מ"ש ב"י בשם שבולי הלקט ובא' בשבת גזרו עליהן צום ז' שבועות נ' יום רצופים חוץ משבתות ור"ח להשלים נ' ימי המעשה כו' צריך להגיה ולהשלים בוי"ו וק"ל: