אבל אם גילה מבע"י אדעתא שלא לכסותו אסור לכסותו משתחשך כתב ב"י וז"ל ומ"ש וכן יכול לגלותו בשבת ולחזור לכסותו וכן מ"ש אבל אם גלה מבע"י אדעתא שלא לכסותו כו' הוא ממה שכתבו התוס' והרא"ש שם כסהו ונתגלה מותר לכסותו נראה דה"ה דמותר לגלותו בידים ולחזור ולכסותו כמו שמותר ליטול הקדירה ולהחזירה והא דנקט כסהו ונתגלה משום דנתגלה מבע"י איירי דומיא דרישא אבל אם גילהו בידים מבע"י כדי שלא לכסותו משתחשך אסור לכסותו משתחשך דדמי לתחלת הטמנה וכ"כ רבינו ירוחם כה"ג דלעולם מותר לכסותו משתחשך אא"כ גילהו מבע"י על דעת שלא לכסותו משתחשך עכ"ל. דע לך שב"י לא העתיק לשון הרא"ש ורבינו ירוחם כהווייתו דז"ל הרא"ש דף קע"ח ע"ד כסהו ונתגלה מותר לכסותו משתחשך נראה דה"ה לכתחלה מותר לגלותו ולחזור ולכסותו כו' עד ומיהו אם גילהו אדעתא שלא לכסותו משתחשך נראה דאסור דדמיא לתחלת הטמנה עכ"ל וכלשון זה כתב ג"כ רבינו ירוחם וז"ל ומ"מ גילהו מבעוד יום כדי שלא לכסותו משתחשך נראה שאסור שדומה לתחלת הטמנה ע"כ. ונ"ל לפרש דכוונתם לומר דאם גילהו אדעתא שלא לכסותו מבעוד יום אלא משתחשך נראה דאסור לכסותו משתחשך. ופי' זה מוכרח הוא דאל"כ קשה דאיך כתב הרא"ש ורבינו ירוחם נגד התוס' אשר מקור דברים הללו נובע משם דז"ל התוס' אבל אם גילהו בידים מבעוד יום כדי לכסותו משתחשך אסור לכסותו משתחשך דדמיא לתחלת הטמנה עכ"ל. ור"ל דכיון דגילהו אדעתא שלא לכסותו מבעוד יום אלא משתחשך הילכך אסור לכסותו משתחשך דדמיא לתחלת הטמנה וכלשון הזה כתוב בתוס' שבידינו וכך הוא נמצא כתוב בכל הספרים ישנים וגם חדשים וגם רש"ל לא הגיה בתוספות בח"ש שלו. וע"כ צ"ל כן דלפי הבנת ב"י דברי התוס' והרא"ש ורבינו ירוחם קשה דהא לא כתבו התוס' האי אבל אם גילהו בידים מבע"י כו' אלא בסיום התירוץ הא דנקט נתגלה לשון דיעבד ולפ"ז הדיוק דדוקא בדיעבד מותר אבל לכתחלה אסור. וא"כ משמע דלכתחלה בכל גוונא אסור וא"כ למה להו לתוס' לדחוק כולי האי ולפרש דדוקא אם גילה אדעתא שלא לכסותו לעולם אז אסור לכסותו משתחשך ומנ"ל חילוק זה דבשלמא לפירושו לק"מ דזיל בתר טעמא דהא טעם האיסור הוא משום דדמיא לתחלת הטמנה הילכך א"ש דקאי הדיוק אבל אם גילה אדעתא לכסותו מבע"י אז אינו אסור לכסותו משתחשך דלא הוי כתחלת הטמנה וצריך לומר דמ"ש הרא"ש ורבינו ירוחם אדעתא שלא לכסותו משתחשך כו' דתיבות משתחשך לא קאי למעלה אלא קאי למטה משתחשך נראה שאסור. ועל כן לא כתב רבינו בתחלת דבריו משתחשך אלא בסוף דבריו וכן מצאתי מוגה באשר"י מדוייק תיבת אלא וז"ל ומיהו אם גילהו מבע"י אדעתא שלא לכסותה אלא משתחשך כו' והא דשינה הרא"ש ורבינו ירוחם בהעתק דברי התוס' היינו משום דקי"ל דאין זה במשמעות הלשון לדקדק אבל אם גילהו בידים מבעוד יום אדעתא לכסותו דהא השתא מיירי בענין לא כסהו לכן מהפך הרא"ש ור"י. עוד כתב ב"י וז"ל ודע שכתב הרא"ש דלדברי התוס' שמפרשים דרשב"ג פליג את"ק מתניתין דקתני כסהו ונתגלה מותר לכסותו מצינו לפרש דוקא נתגלה דיעבד כו' עד לכן נ"ל דלדברי התוספות ת"ק לא שרי אלא להוסיף ולא להחליף כו' ע"ש ולעד"נ שגם הרא"ש ידע כירוש זה ולא עלה על דעת הרא"ש לומר שאין לפרש דברי התוס' בענין אחר אלא כדרך שהוא פי' דהא כתב מצינן לפרש כו' ולא כתב צריך לפרש וה"ק לפי סברת התוס' דפליג רשב"ג את"ק מצינן לפרש דהמשניות דוקא קאמרי משא"כ ברשב"ג בא לפרש ת"ק וס"ל לת"ק ג"כ דמותר אפילו להחליף ומכ"ש לגלותו בידים ולחזור ולכסותו א"כ ע"כ צ"ל דהמשניות ל"ד קאמרי ומיש הרא"ש כי היכי דתיתי מתניתין כת"ק אע"ג דבלא"ה נמי אתי' כת"ק ה"ק כי היכי דאתיא פשטא דמתניתין כת"ק וק"ל. ודחקו לזה כפי שקשה בעינו לפרש כמה פעמים המשניות לאו דוקא כמו שצריך לפרש לפי פי' ב"י דמ"ש כסהו ונתגלה לאו דוקא נתגלה אלא ה"ה לכתחלה וגם מ"ש הת"ק במשנה אם בא להוסיף מוסיף לאו דוקא להוסיף אלא ה"ה מותר לגלות בידים ולחזור ולכסותו לאפוקי לפי מה שפירש הרא"ש דברי התוס' נוכל לומר שדוקא קאמר במקומות הנ"ל וק"ל: